פעם עזתי תמיד עזתי

מאת: נעם פלג, גישה - מרכז לשמירה על הזכות לנוע

עודד כתב כאן בשבוע שעבר, על ה"מחווה" הנדיבה, החד פעמית, האצילה והמפעימה של ישראל. מחווה, לפיה 3,840 בני משפחה של תושבים פלסטינים בגדה המערבית יוכלו לקבל שם תושבות קבע. בין השורות נבלעה העובדה, שהזוכים המאושרים הגיעו לגדה מארבע קצוות תבל, אבל לא מהקצה שמעבר להרי החושך - מרצועת עזה.

בשטחים, כמו בישראל, בן אדם שעובר דירה צריך להודיע על כך למשרד הפנים. משרד הפנים אמור לקבל את ההודעה, לרשום מה שהוא רושם, לעדכן מה שהוא מעדכן, ולשלוח בחזרה ספח חדש. הגיוני.

ההגיון הזה לא עובד על תושבי רצועת עזה, שעברו לגור בגדה המערבית וכמו כל אזרח טוב הלכו למשרד הפנים הפלסטיני להודיע על שינוי כתובות. הפקידים שם אולי יכולים לקחת מהם את הטופס, אבל את החותמת אמורים להעניק במדור מרשם האוכלוסין של המנהל האזרחי. ובמינהל האזרחי, לפחות בשבע השנים האחרונות, לא רוצים שאף עזתי יהפך לתושב הגדה. הרבה לפני עליית החמאס, הרבה לפני שכל עזתי נחשד כמחבל מבלי שיש לו איזושהי דרך להוכיח אחרת.

המשמעות של להיות תושב עזה בגדה ברורה מבחינת ישראל - אתה שוהה בלתי חוקי בתוך השטח הצבאי הסגור והמסוגר המכונה "הגדה המערבית", ואתה לא אמור להיות שם. כל מחסום, כל נקודת ביקורת, כל סיור וכל מפגש עם חייל או שוטר יכול להסתיים בכרטיס לכיוון אחד. בלי בדיקות, בלי שימוע, בלי תירוצים ובלי החלטה של שופט. גירוש, מעכשיו לעכשיו. במצב הזה אי אפשר לצאת מהגדה לישראל ואי אפשר לצאת מהגדה לירדן. אם תאזור עוז ותגיע למת"ק לבקש היתר, במקרה הטוב יגידו לך ש"אתה עזתי, לך תבקש את זה במחסום ארז". במקרה הרע, טוב, המקרה הרע כבר ברור.

על פי הערכות, יש כ-3,000 תושבים בגדה המערבית, שרשומים כתושבי עזה. רובם חיים שם כבר למעלה משבע שנים, הרבה לפני האינתיפאדה השניה. רדיוס החיים השגרתי הוא גבולות העיר בה הם מתגוררים, וכל חריגה ממנו היא סכנה.

וכאשר כבר מגיעים לבג"ץ, אחרי שבמשך שנים וחודשים אף אחד לא טורח לענות למכתבים שלך, ומבקשים שהמפקד הצבאי יואיל בטובו להכיר בתושבות של אישה בת 32, שמגיל 25 חיה ברמאללה או של בחור בן 25, שמגיל 17 חי שם, התשובה האוטומטית של המדינה היא, שיש לדחות את העתירה על הסף בשל "עשיית דין עצמית". שהרי החצופים האלה מפרים את החוק כבר שבע שנים, ועכשיו עוד רוצה לקבל על זה פרס. וכמו שעודד כתב, הטענה השניה היא "לא קיבלנו את המסמכים". וכאילו שאם המסמכים היו נוחתים בתיבת הדואר בבית אל, מישהו היה עושה איתם משהו.

את ההפרדה בין עזה לגדה התחילה ישראל מזמן, ונאמנה לשיטתה זו הפרדה חד צדדית. כאשר רוצים לגרש משפחות של מחבלים, מבלי שיש חשד נגד מי מבני המשפחה עצמה, טענה ישראל שבכלל לא מדובר בגירוש, שאסור על פי אמנת ז'נבה, בגלל שהגדה והרצועה הם חלקים של אותה יחידה טריטוריאלית, שעזה והגדה הם בעצם כמו ירושלים ותל אביב. באותו אופן, גם להגיד שאי אפשר לשנות כתובת יהיה לא מדויק. אם פלסטיני מהגדה מתחתן עם פלסטינית מהרצועה, והם רוצים לגור יחד בעזה, הם צריכים לקבל אישור מישראל (כי אין שום דרך אחרת להיכנס היום לעזה, אלא דרך ישראל. הגבול בין עזה למצרים סגור כבר חודשים ארוכים). ומה התנאי לקבל את האישור? שתושב הגדה ישנה את הכתובת שלו לעזה. מסתבר שיש בקשות שכן מצליחות להגיע.

אם באמת לא היה הבדל בין ירושלים לתל אביב, זו היתה דרישה הגיונית ואפילו מתבקשת. אבל לכולם ברור מה עומד מאחורי הדרישה הזו. ברגע שיסכים, הוא יוכל לשכוח מלחזור לגדה.