אין טעמים הומניטאריים כלל
כיצד מטפלים בבקשה לרכוש מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים? פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים שהתפרסם היום שופך מעט אור על אחת הפרוצדורות העמומות ביותר במשרד הפנים. הזדמנות לכוון פנס משלנו.
נקדים כמה מילות רקע: מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק למי שאינם יהודים רישיונות לישיבה ממושכת או לישיבת קבע בישראל, כל שכן – אזרחות, אלא "במקרים חריגים מסיבות הומניטאריות בהם קיימים שיקולים מיוחדים" וכשיש למדינת ישראל "אינטרס מיוחד במתן הרישיון לישיבת הקבע". משרד הפנים מעולם לא באר מהן הנסיבות ההומניטאריות ומהם השיקולים המיוחדים, שבגינם יוענק למי שאינו יהודי מעמד בישראל. למעשה, אדם שאינו יהודי, שעניינו אינו נופל בגדר הנסיבות שבהן החוק או הנהלים קובעים שיש להקנות מעמד (ואף מי שנופל בגדר אותן נסיבות, אך עניינו שונה ולו במעט מן הקריטריונים הקשוחים שנקבעו בנהלים) אינו יכול לרכוש מעמד בישראל ללא אישורה של "הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים", המתכנסת במשרד הפנים מעת לעת, ואשר רישיונות הישיבה הניתנים על ידה – נער יספרם.
זהות חברי הוועדה אינה ידועה. יודעי ח"ן למדו שחברים נציגי משרד הפנים, משרד החוץ, משרד הבריאות, משרד הרווחה, השב"כ, המשטרה, המוסד לביטוח לאומי ולשכת הקשר "נתיב". הוועדה אינם מחליטה בענייני מעמד, אלא מייעצת ליו"ר הוועדה, מנהל מינהל האוכלוסין, שלו הואצלו סמכויות שר הפנים להקנות רישיונות ישיבה בישראל. ההחלטה להקנות או לא להקנות מעמד היא החלטתו. הוועדה אמורה לדון, לכאורה, אך ורק "בעניינים חריגים ויוצאי דופן", שאינם עומדים בקריטריונים הרגילים לרכישת מעמד בישראל, ואולם, כאמור, הניסיון מלמד, כי רוב "הבקשות החריגות" הן עניינים שכיחים למדי, שראוי לקבוע לגביהם מדיניות (כגון, מעמד להורים לקטינים ישראלים; מעמד לנשים שנפלו קורבן לאלימות בני זוגן הישראלים; מעמד למי שהחלו בהליך להסדרת מעמדם בישראל מכוח קשר זוגי והתאלמנו בטרם סיימו את ההליך; מעמד לבני אדם השוהים בישראל שנים ארוכות, וכולי). בפועל הפכה הוועדה לפח הזבל של משרד הפנים, אליו מושלכים מאות מקרים, בהם משרד הפנים אינו יודע כיצד לטפל.
בפעילותה של הוועדה רב הנסתר על הנגלה. אדם מן היישוב אינו יכול לדעת, כי באפשרותו לפנות לוועדה. אף שהלשכות האיזוריות של משרד הפנים מחויבות לקבל כל בקשה שמוגשת להן, רבים נדחים מיד ונמסר להם שאינם "עומדים בקריטריונים" ואינם זכאים למעמד. לעתים ניתנת התשובה בחלוף זמן מה, לאחר שהבקשה נבחנה בלשכת משרד הפנים או במטה מינהל האוכלוסין. פסק הדין שניתן היום נותן לכך אישוש; הבקשה אמורה להידון בלשכה האיזורית, אשר מעבירה את המלצותיה לראש הדסק – הפקידה האחראית במטה מינהל האוכלוסין על ענייני האשרות באיזור בו ממוקמת אותה לשכה. האחרונה מחליטה - לעתים בעצה עם הממונה על האשרות במשרד הפנים - האם להעביר את הבקשה לוועדה. מה יבוא בפני הוועדה, ולא פחות חשוב – מתי יבוא? למחלקת האשרות ולראש הדסק פתרונים.
המבקשים אינם יודעים מהם הקריטריונים על פיהם הוחלט להעביר את בקשתם לבחינת הוועדה הבינמשרדית, אם בכלל הוחלט להעבירה, מתי הועברה הבקשה, מתי תידון, אם תידון, ומתי תינתן תשובה, אם תינתן תשובה. גם הפקידים המטפלים בלשכה האיזורית, לאחר שהעבירו את הבקשה למטה מינהל האוכלוסין, אינם יודעים על פי רוב מתי תתכנס הוועדה ומתי תינתן תשובה, אם בכלל. התשובה ניתנת, אם ניתנת, בלשכה בחלוף חודשים רבים מאוד.
הוועדה פועלת במחשכים תוך זלזול מוחלט בכללי הצדק הטבעי. איש אינו יודע האם הוועדה עומדת בלוח הזמנים שקבעה לעצמה, כמה מקרים נדונים בפניה בכל כינוס וכינוס, ומהם המקרים שנדונים בכל כינוס. מועדי ישיבותיה אינם ידועים, ואי אפשר לטעון בפניה. ראש הדסק היא שמציגה את המקרה בפני חברי הוועדה. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה אינם מפורסמים, שיקוליה והמלצותיה אינם פומביים, והחלטות מנהל מינהל האוכלוסין בסיום דיוניה, ככל שהן ניתנות, אינן מנומקות כראוי, וניתנות על פי רוב על דרך הסתם.
במרבית המקרים נאלצים המבקשים להמתין להכרעה בעניינם ללא מעמד. הם אינם רשאים לעבוד ואינם זכאים לזכויות סוציאליות ולביטוח בריאות ממלכתי. מבקשים שהוחלט להקנות להם מעמד זוכים בדרך כלל למעמד ארעי, ללא שנקבע מתווה להסדרת מעמדם בישראל באופן קבוע. מדי שנה בשנה הם נאלצים לשוב ולפנות בבקשה חדשה ולהמתין שוב בחוסר וודאות משך חודשים ארוכים (ועל פי רוב ללא רישיון ישיבה, משום שזה פקע בינתיים) להחלטה נוספת של הוועדה בעניינם.
פסק הדין שניתן היום קובע, כי החלטת ראש הדסק שלא להעביר עניינה של מבקשת לוועדה בתואנה ש"בבקשתה אין טעמים הומניטאריים כלל" - אינה סבירה. העותרת היא תושבת ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים הפקיע את רישיון ישיבתה (בהזדמנות קרובה נרחיב בעניין הפרקטיקה המחפירה הזו, שזכתה שוב ושוב לאישור בית המשפט). היא אישה מבוגרת וערירית שנתמכת בבני משפחתה שבירושלים המזרחית, הדואגים למגוריה ולכלכלתה. משרד הפנים אינו מוכן להסדיר את מעמדה אף מן הטעמים האלה. בית המשפט קובע שנתקיימו במבקשת טעמים הומניטאריים, ומורה להביא את עניינה בפני הוועדה. כל שנותר לעותרת כעת הוא להמתין חודשים ארוכים למנהל מינהל האוכלוסין, יו"ר הוועדה, שידחה את בקשתה לגופה.
נקדים כמה מילות רקע: מדיניות משרד הפנים היא שלא להעניק למי שאינם יהודים רישיונות לישיבה ממושכת או לישיבת קבע בישראל, כל שכן – אזרחות, אלא "במקרים חריגים מסיבות הומניטאריות בהם קיימים שיקולים מיוחדים" וכשיש למדינת ישראל "אינטרס מיוחד במתן הרישיון לישיבת הקבע". משרד הפנים מעולם לא באר מהן הנסיבות ההומניטאריות ומהם השיקולים המיוחדים, שבגינם יוענק למי שאינו יהודי מעמד בישראל. למעשה, אדם שאינו יהודי, שעניינו אינו נופל בגדר הנסיבות שבהן החוק או הנהלים קובעים שיש להקנות מעמד (ואף מי שנופל בגדר אותן נסיבות, אך עניינו שונה ולו במעט מן הקריטריונים הקשוחים שנקבעו בנהלים) אינו יכול לרכוש מעמד בישראל ללא אישורה של "הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים", המתכנסת במשרד הפנים מעת לעת, ואשר רישיונות הישיבה הניתנים על ידה – נער יספרם.
זהות חברי הוועדה אינה ידועה. יודעי ח"ן למדו שחברים נציגי משרד הפנים, משרד החוץ, משרד הבריאות, משרד הרווחה, השב"כ, המשטרה, המוסד לביטוח לאומי ולשכת הקשר "נתיב". הוועדה אינם מחליטה בענייני מעמד, אלא מייעצת ליו"ר הוועדה, מנהל מינהל האוכלוסין, שלו הואצלו סמכויות שר הפנים להקנות רישיונות ישיבה בישראל. ההחלטה להקנות או לא להקנות מעמד היא החלטתו. הוועדה אמורה לדון, לכאורה, אך ורק "בעניינים חריגים ויוצאי דופן", שאינם עומדים בקריטריונים הרגילים לרכישת מעמד בישראל, ואולם, כאמור, הניסיון מלמד, כי רוב "הבקשות החריגות" הן עניינים שכיחים למדי, שראוי לקבוע לגביהם מדיניות (כגון, מעמד להורים לקטינים ישראלים; מעמד לנשים שנפלו קורבן לאלימות בני זוגן הישראלים; מעמד למי שהחלו בהליך להסדרת מעמדם בישראל מכוח קשר זוגי והתאלמנו בטרם סיימו את ההליך; מעמד לבני אדם השוהים בישראל שנים ארוכות, וכולי). בפועל הפכה הוועדה לפח הזבל של משרד הפנים, אליו מושלכים מאות מקרים, בהם משרד הפנים אינו יודע כיצד לטפל.
בפעילותה של הוועדה רב הנסתר על הנגלה. אדם מן היישוב אינו יכול לדעת, כי באפשרותו לפנות לוועדה. אף שהלשכות האיזוריות של משרד הפנים מחויבות לקבל כל בקשה שמוגשת להן, רבים נדחים מיד ונמסר להם שאינם "עומדים בקריטריונים" ואינם זכאים למעמד. לעתים ניתנת התשובה בחלוף זמן מה, לאחר שהבקשה נבחנה בלשכת משרד הפנים או במטה מינהל האוכלוסין. פסק הדין שניתן היום נותן לכך אישוש; הבקשה אמורה להידון בלשכה האיזורית, אשר מעבירה את המלצותיה לראש הדסק – הפקידה האחראית במטה מינהל האוכלוסין על ענייני האשרות באיזור בו ממוקמת אותה לשכה. האחרונה מחליטה - לעתים בעצה עם הממונה על האשרות במשרד הפנים - האם להעביר את הבקשה לוועדה. מה יבוא בפני הוועדה, ולא פחות חשוב – מתי יבוא? למחלקת האשרות ולראש הדסק פתרונים.
המבקשים אינם יודעים מהם הקריטריונים על פיהם הוחלט להעביר את בקשתם לבחינת הוועדה הבינמשרדית, אם בכלל הוחלט להעבירה, מתי הועברה הבקשה, מתי תידון, אם תידון, ומתי תינתן תשובה, אם תינתן תשובה. גם הפקידים המטפלים בלשכה האיזורית, לאחר שהעבירו את הבקשה למטה מינהל האוכלוסין, אינם יודעים על פי רוב מתי תתכנס הוועדה ומתי תינתן תשובה, אם בכלל. התשובה ניתנת, אם ניתנת, בלשכה בחלוף חודשים רבים מאוד.
הוועדה פועלת במחשכים תוך זלזול מוחלט בכללי הצדק הטבעי. איש אינו יודע האם הוועדה עומדת בלוח הזמנים שקבעה לעצמה, כמה מקרים נדונים בפניה בכל כינוס וכינוס, ומהם המקרים שנדונים בכל כינוס. מועדי ישיבותיה אינם ידועים, ואי אפשר לטעון בפניה. ראש הדסק היא שמציגה את המקרה בפני חברי הוועדה. הפרוטוקולים של דיוני הוועדה אינם מפורסמים, שיקוליה והמלצותיה אינם פומביים, והחלטות מנהל מינהל האוכלוסין בסיום דיוניה, ככל שהן ניתנות, אינן מנומקות כראוי, וניתנות על פי רוב על דרך הסתם.
במרבית המקרים נאלצים המבקשים להמתין להכרעה בעניינם ללא מעמד. הם אינם רשאים לעבוד ואינם זכאים לזכויות סוציאליות ולביטוח בריאות ממלכתי. מבקשים שהוחלט להקנות להם מעמד זוכים בדרך כלל למעמד ארעי, ללא שנקבע מתווה להסדרת מעמדם בישראל באופן קבוע. מדי שנה בשנה הם נאלצים לשוב ולפנות בבקשה חדשה ולהמתין שוב בחוסר וודאות משך חודשים ארוכים (ועל פי רוב ללא רישיון ישיבה, משום שזה פקע בינתיים) להחלטה נוספת של הוועדה בעניינם.
פסק הדין שניתן היום קובע, כי החלטת ראש הדסק שלא להעביר עניינה של מבקשת לוועדה בתואנה ש"בבקשתה אין טעמים הומניטאריים כלל" - אינה סבירה. העותרת היא תושבת ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים הפקיע את רישיון ישיבתה (בהזדמנות קרובה נרחיב בעניין הפרקטיקה המחפירה הזו, שזכתה שוב ושוב לאישור בית המשפט). היא אישה מבוגרת וערירית שנתמכת בבני משפחתה שבירושלים המזרחית, הדואגים למגוריה ולכלכלתה. משרד הפנים אינו מוכן להסדיר את מעמדה אף מן הטעמים האלה. בית המשפט קובע שנתקיימו במבקשת טעמים הומניטאריים, ומורה להביא את עניינה בפני הוועדה. כל שנותר לעותרת כעת הוא להמתין חודשים ארוכים למנהל מינהל האוכלוסין, יו"ר הוועדה, שידחה את בקשתה לגופה.
