אבל יש נוהל
הרשעות, הגזענות, גסות הרוח, הצפצוף על פסיקת בתי המשפט – כל אלה אינם מפתיעים בסיפור שמפרסמת רותי סיני היום "בהארץ". מה זה משנה בכלל שבית המשפט העליון פסק, שאסור לדרוש מבן זוגו של אזרח ישראלי לצאת את הארץ כתנאי לבחינת הבקשה להסדיר את מעמדו, הגם הוא שוהה בישראל ללא היתר, וזאת משום הפגיעה האנושה בבני הזוג ובזכותם לחיי משפחה? למי אכפת שנפסק, שיש לטפל בבקשה להסדרת מעמד בנסיבות אלה גם אם האזרח הישראלי רשום באופן פורמאלי בלבד כנשוי לאדם אחר, ממנו הוא פרוד בפועל? מה מועילה התקנה שקובעת, שמשרד הפנים רשאי להקנות רישיון ישיבה גם על גבי דרכון שתוקפו פקע?
זה לא משנה, לאיש לא אכפת והתקנה היא אות מתה.
בלשכת משרד הפנים בפתח-תקווה סרבו לקבל את בקשתם של אזרחית ישראלית ושל בן זוגה, אזרח טורקיה, להסדיר את מעמדו של בן הזוג בישראל, משום שהאזרחית הישראלית רשומה כנשואה לאדם אחר, אף שהיא פרודה ממנו; משום שהגבר שוהה בישראל ללא רישיון; ומשום שתוקף דרכונו הטורקי של הגבר עומד לפקוע. מנהלת הלשכה, אירית רם, קומיסר לענייני דמוגרפיה יהודית, הוסיפה ש"כל ההתבוללות הזאת היא יריקה בפרצוף המדינה". הכל נמסר בעל פה, כמובן, דבר לא בכתב, ולקינוח הזעיקו במשרד הפנים את משטרת ההגירה כדי לעצור את הגבר.
כאמור, שום דבר אינו מפתיע, להוציא עניין אחד: נהלי משרד הפנים ומשטרת ההגירה אוסרים על מעצר בלשכות משרד הפנים, ובנהלים לא מקלים ראש. כפי שלימדני בעבר פקיד בכיר במשרד הפנים, כשניסיתי להעמיד אותו על כך שהוא פועל בניגוד לחוק ולפסיקה: "חוק זה יפה מאוד, ובית משפט – כל כבוד, אבל יש נוהל. אתה יודע מה זה נוהל?"
מאז חשבתי שאני יודע, אבל בזמן האחרון נדמה שגם קרנם של הנהלים ירדה. אפילו ברחבת הכותל המערבי עוצרים אנשים, ואחר כך מרהיבים עוז לקבוע שלא הוכח שמדובר במקום תפילה.
ואולי זו דווקא אותה מנהלת לשכה שקידשה מלחמה על "כל ההתבוללות הזאת"? לפני מספר שנים ניהלה אירית רם את לשכת משרד הפנים בתל-אביב. בשנת 2002 נשלחתי מטעם האגודה לזכויות האזרח ללוות אל הלשכה שלושה ילדים של מהגרי עבודה, שביקשו להגיש בקשות להסדרת מעמדם בארץ. מדובר היה בשלושה צעירים שנולדו ובגרו בישראל. בקשתם של השלושה היתה יריית הפתיחה במאבק להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה בישראל. כיום שלושתם תושבי קבע.
באותם ימים של שנת 2002 בלשכה בתל-אביב איש לא ידע מה לעשות בהם, וכיצד לטפל בבקשתם. במשך כשעה הסתובבנו בלשכה, והופנינו מפקידה אחת לפקידה אחרת. בסופו של דבר הופנינו למנהלת הלשכה, אירית רם. נכנסנו לחדרה. בפנים חמורי סבר היא בחנה את תעודות הלידה ואת הדרכונים של השלושה, ושאלה אותם האם ישנם בני משפחה נוספים החיים בישראל. הם השיבו שגם הוריהם ואחיהם הקטנים בארץ. "אין שום דרך להגיש בקשה", חרצה אירית רם, ומיד הוסיפה: "אתם יודעים מה אני צריכה לעשות עכשיו? אני צריכה להתקשר למשטרה, שתגרש אתכם ואת כל השבט". השלושה הביטו בה המומים, ורם אמרה בשקט: "יש לי הצעה. אני לא אזמין את המשטרה, ואתם תקומו ותלכו מכאן כאילו מעולם לא באתם."
זה לא משנה, לאיש לא אכפת והתקנה היא אות מתה.
בלשכת משרד הפנים בפתח-תקווה סרבו לקבל את בקשתם של אזרחית ישראלית ושל בן זוגה, אזרח טורקיה, להסדיר את מעמדו של בן הזוג בישראל, משום שהאזרחית הישראלית רשומה כנשואה לאדם אחר, אף שהיא פרודה ממנו; משום שהגבר שוהה בישראל ללא רישיון; ומשום שתוקף דרכונו הטורקי של הגבר עומד לפקוע. מנהלת הלשכה, אירית רם, קומיסר לענייני דמוגרפיה יהודית, הוסיפה ש"כל ההתבוללות הזאת היא יריקה בפרצוף המדינה". הכל נמסר בעל פה, כמובן, דבר לא בכתב, ולקינוח הזעיקו במשרד הפנים את משטרת ההגירה כדי לעצור את הגבר.
כאמור, שום דבר אינו מפתיע, להוציא עניין אחד: נהלי משרד הפנים ומשטרת ההגירה אוסרים על מעצר בלשכות משרד הפנים, ובנהלים לא מקלים ראש. כפי שלימדני בעבר פקיד בכיר במשרד הפנים, כשניסיתי להעמיד אותו על כך שהוא פועל בניגוד לחוק ולפסיקה: "חוק זה יפה מאוד, ובית משפט – כל כבוד, אבל יש נוהל. אתה יודע מה זה נוהל?"
מאז חשבתי שאני יודע, אבל בזמן האחרון נדמה שגם קרנם של הנהלים ירדה. אפילו ברחבת הכותל המערבי עוצרים אנשים, ואחר כך מרהיבים עוז לקבוע שלא הוכח שמדובר במקום תפילה.
ואולי זו דווקא אותה מנהלת לשכה שקידשה מלחמה על "כל ההתבוללות הזאת"? לפני מספר שנים ניהלה אירית רם את לשכת משרד הפנים בתל-אביב. בשנת 2002 נשלחתי מטעם האגודה לזכויות האזרח ללוות אל הלשכה שלושה ילדים של מהגרי עבודה, שביקשו להגיש בקשות להסדרת מעמדם בארץ. מדובר היה בשלושה צעירים שנולדו ובגרו בישראל. בקשתם של השלושה היתה יריית הפתיחה במאבק להסדרת מעמדם של ילדי מהגרי עבודה בישראל. כיום שלושתם תושבי קבע.
באותם ימים של שנת 2002 בלשכה בתל-אביב איש לא ידע מה לעשות בהם, וכיצד לטפל בבקשתם. במשך כשעה הסתובבנו בלשכה, והופנינו מפקידה אחת לפקידה אחרת. בסופו של דבר הופנינו למנהלת הלשכה, אירית רם. נכנסנו לחדרה. בפנים חמורי סבר היא בחנה את תעודות הלידה ואת הדרכונים של השלושה, ושאלה אותם האם ישנם בני משפחה נוספים החיים בישראל. הם השיבו שגם הוריהם ואחיהם הקטנים בארץ. "אין שום דרך להגיש בקשה", חרצה אירית רם, ומיד הוסיפה: "אתם יודעים מה אני צריכה לעשות עכשיו? אני צריכה להתקשר למשטרה, שתגרש אתכם ואת כל השבט". השלושה הביטו בה המומים, ורם אמרה בשקט: "יש לי הצעה. אני לא אזמין את המשטרה, ואתם תקומו ותלכו מכאן כאילו מעולם לא באתם."
