הרתעה
עבד אלרחמאן, אזרח סעודי, נכנס לישראל דרך הגבול עם מצרים בחודש מרץ 2005. הוא נעצר עם כניסתו, והועמד לדין בגין הסתננות. נגזרו עליו שלושה חודשי מאסר. מאז סיים לרצות את עונשו הוא מוחזק במעצר ("משמורת") לצורך גירושו מישראל.
עבד אלרחמאן ביקש הכרה כפליט, ואולם בקשתו נדחתה. ישראל אינה מוכנה להקנות לו מעמד משום שהוא נתין של מדינת אויב. נציבות הפליטים של האו"ם מוכנה להכיר בו כ"Sur Place", כלומר מי שאסור להחזירו למדינתו, משום ששם הוא עלול למצוא את מותו בגין בואו לישראל. הנציבות טוענת שהיא מחפשת עבורו מדינה שתקלוט אותו, אף שהסיכוי לכך נמוך מאוד. בינתיים הוא במעצר.
עבד אלרחמאן עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים בדרישה לשחררו ממעצר עד שיימצא פתרון לעניינו. מעצרו הרי אינו משרת את גירושו מישראל, וזו התכלית היחידה להחזקה מוגבלת במעצר בנסיבות שכאלה. שופט בית המשפט לעניינים מינהליים, עודד מודריק, שהכריע השבוע בעתירה, התיר להחזיק את עבד אלרחמאן עוד שישה חודשים לפחות במעצר. בחלוף שישה חודשים, כך פסק, יש לשחררו אלא אם יוכח שנשקפים ממנו סיכון בטחוני או סיכון אחר לשלום הציבור. הטעם להמשך החזקתו במעצר הוא הרתעתם של מסתננים אחרים. כך כותב השופט מודריק:
"ברור לי שהוראה בדבר שחרורו של העותר בתנאי ערובה יוצרת מציאות תקדימית מאוד לא נוחה. פירושו של דבר שבידי המסתננים מצויה האפשרות לכוף את מדינת ישראל הר כגיגית לקלוט אותם, לכל הפחות קליטה מעשית גם אם לא קליטה פורמאלית, בתוך גבולות המדינה. זו תוצאה לא רצויה. יחד עם זה החזקת העותר במשמורת רבת שנים היא בגדר פגיעה לא מידתית בזכות אוניברסאלית של אדם באשר הוא אדם לחרות. בשלב הזה במעין מגמה של איזון בין האינטרס הפנימי הכללי של מדינת ישראל, אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה, לבין זכות היסוד לחרות, אני פוסק שהמשך החזקת העותר לתקופה מוגבלת במשמורת הוא עדיין מתקבל על הדעת."
זוהי תוצאה חמורה ומדאיגה מאוד. לא זו בלבד שבית המשפט מתיר להחזיק במעצר אדם שברור שלא יעזוב את ישראל בעתיד הנראה לעין, ושלא הוכח שנשקפת ממנו כל סכנה. זו הפעם הראשונה שבית משפט מתיר להחזיק אדם במעצר, שנועד, כאמור, להבטיח רק את גירושו הוא, לצורך הרתעת אחרים. מעצר מינהלי לצורכי הרתעה.
כדאי לשוב ולהזכיר, שעבד אלרחמאן נעצר מיד עם כניסתו לישראל, הועמד לדין וריצה עונש מאסר בגין הסתננות. הערכאה הפלילית שגזרה את דינו הביאה בחשבון במסגרת שיקוליה את הצורך בהרתעה. משעה שסיים לרצות את עונשו, אי אפשר להמשיך וליטול את חירותו לצורך הרתעתם של אחרים.
"ברור לי שהוראה בדבר שחרורו של העותר בתנאי ערובה יוצרת מציאות תקדימית מאוד לא נוחה. פירושו של דבר שבידי המסתננים מצויה האפשרות לכוף את מדינת ישראל הר כגיגית לקלוט אותם, לכל הפחות קליטה מעשית גם אם לא קליטה פורמאלית, בתוך גבולות המדינה. זו תוצאה לא רצויה. יחד עם זה החזקת העותר במשמורת רבת שנים היא בגדר פגיעה לא מידתית בזכות אוניברסאלית של אדם באשר הוא אדם לחרות. בשלב הזה במעין מגמה של איזון בין האינטרס הפנימי הכללי של מדינת ישראל, אינטרס מוצדק כשלעצמו, ששהות מסתננים למדינה לא תכפה על המדינה, לבין זכות היסוד לחרות, אני פוסק שהמשך החזקת העותר לתקופה מוגבלת במשמורת הוא עדיין מתקבל על הדעת."
זוהי תוצאה חמורה ומדאיגה מאוד. לא זו בלבד שבית המשפט מתיר להחזיק במעצר אדם שברור שלא יעזוב את ישראל בעתיד הנראה לעין, ושלא הוכח שנשקפת ממנו כל סכנה. זו הפעם הראשונה שבית משפט מתיר להחזיק אדם במעצר, שנועד, כאמור, להבטיח רק את גירושו הוא, לצורך הרתעת אחרים. מעצר מינהלי לצורכי הרתעה.
כדאי לשוב ולהזכיר, שעבד אלרחמאן נעצר מיד עם כניסתו לישראל, הועמד לדין וריצה עונש מאסר בגין הסתננות. הערכאה הפלילית שגזרה את דינו הביאה בחשבון במסגרת שיקוליה את הצורך בהרתעה. משעה שסיים לרצות את עונשו, אי אפשר להמשיך וליטול את חירותו לצורך הרתעתם של אחרים.
