לא משתפת פעולה
לידיה לסטור, אזרחית מולדובה, הגישה בקשה לקבלת מקלט בישראל ולהכרה בה כפליטה. לטענתה, אם תגורש בחזרה למולדתה היא צפויה לסכנת מוות. מדינת ישראל, החתומה על אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים, אפשרה לה להגיש את בקשתה, ואף מקבלת על עצמה שלא לגרש את לידיה עד שנציבות האו"ם לפליטים תסיים את הבדיקות המורכבות והממושכות הנדרשות על מנת להכריע בטענת הפליטות.
עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שלצד נכונותה של מדינת ישראל לכבד את עקרון איסור הגירוש (non-refoulement) ביחס למבקשי מקלט עד להכרעה בבקשתם, היא דורשת מהם לשלם מחיר, שלשיטתה הוא פעוט וזניח, בחירותם. משרד הפנים מכריז, מצד אחד, כי כל אדם (למעט נתיני מדינות עוינות, שבעניינם נכתוב בהזדמנות אחרת) זכאי להגיש בקשה לקבל מקלט בישראל, ולא יגורש עד להכרעה בבקשתו. ואולם, מצד שני, משרד הפנים גם אוחז בעמדה, לפיה מי שהעז להגיש בקשה כזו "אינו משתף פעולה" עם הרשויות ומכאן שהוא "מסכל את הרחקתו מן המדינה", ועל כן דינו מעצר, לפחות עד לסיום שלב הסינון הראשוני של בקשתו.
כמה זמן על מבקש מקלט להמתין במעצר עד לסיום השלב הראשוני? "רק" מספר חודשים, או במקרה הגרוע שנה עד שנתיים. מדינת ישראל, בניגוד למרבית המדינות (המכונות מדינות מערביות) האחרות, לא השכילה במהלך חמישים ושש השנים שחלפו מאז חתמה על האמנה, ליצור מנגנון סינון מבקשי מקלט עצמאי ומקצועי, והיא נאלצת להסתמך באופן בלעדי על מנגנון המיון של נציבות האו"ם לפליטים. אמנם מדובר במנגנון המורכב מכוח אדם מקצועי בעל הכישורים הנדרשים על מנת לראיין, למיין, לסנן ולתת חוות דעת בנוגע להיותו של אדם זכאי למעמד פליט לפי האמנה, אלא שמנגנון מיון זה מונה חמישה בני אדם בלבד. מדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי לקדם הקמת מנגנון מקצועי גדול יותר, שיאפשר את בחינת בקשותיהם של מבקשי מקלט בתוך פרק זמן סביר. ומדוע שתטרח לעשות זאת, כאשר ממילא היא סבורה שאין מניעה להחזיק במעצר למשך פרק זמן בלתי מוגבל אדם שביקש מקלט?
אתמול קיבל השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה את ערעורה של לידיה, שטענה כי לא ניתן להחזיקה במעצר בלתי מוגבל בזמן עד לסיום בחינת בקשתה לקבלת מעמד פליט בישראל. בפסק הדין נקבע, כי בקשתו של אדם לקבל מעמד פליט אינה יכולה להיחשב "חוסר שיתוף פעולה" עם הרשויות המצדיק החזקתו במעצר, וזאת במיוחד כשהטיפול בבקשה מסוג זה הוא הליך שמדינת ישראל מכירה בו ומקבלת על עצמה לעכב גירוש עד לסיומו של הליך בחינת הבקשה. בניגוד לעמדה בה אוחז משרד הפנים מזה שנים, אשר מכוחה הוחזקו באופן גורף מאות מבקשי מקלט במעצר לא מוגבל בזמן במשך חודשים ארוכים ולעיתים במשך למעלה משנה, נקבע בפסק הדין שכאשר הבדיקה הראשונית בדבר בקשתו של אדם לקבל מקלט בישראל נמשכת פרק זמן ממושך, יש לשקול, בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, האם ניתן לשחרר את מבקש המקלט ממעצר. אי אפשר להפעיל את המדיניות הגורפת, זו שמפעיל היום משרד הפנים, לפיה כל עוד לא הסתיים השלב הראשון של הליך בדיקת טענת הפליטות, יוחזקו מבקשי מקלט במעצר פרקי זמן בלתי מוגבלים בשל "חוסר שיתוף פעולה".
עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שלצד נכונותה של מדינת ישראל לכבד את עקרון איסור הגירוש (non-refoulement) ביחס למבקשי מקלט עד להכרעה בבקשתם, היא דורשת מהם לשלם מחיר, שלשיטתה הוא פעוט וזניח, בחירותם. משרד הפנים מכריז, מצד אחד, כי כל אדם (למעט נתיני מדינות עוינות, שבעניינם נכתוב בהזדמנות אחרת) זכאי להגיש בקשה לקבל מקלט בישראל, ולא יגורש עד להכרעה בבקשתו. ואולם, מצד שני, משרד הפנים גם אוחז בעמדה, לפיה מי שהעז להגיש בקשה כזו "אינו משתף פעולה" עם הרשויות ומכאן שהוא "מסכל את הרחקתו מן המדינה", ועל כן דינו מעצר, לפחות עד לסיום שלב הסינון הראשוני של בקשתו.
כמה זמן על מבקש מקלט להמתין במעצר עד לסיום השלב הראשוני? "רק" מספר חודשים, או במקרה הגרוע שנה עד שנתיים. מדינת ישראל, בניגוד למרבית המדינות (המכונות מדינות מערביות) האחרות, לא השכילה במהלך חמישים ושש השנים שחלפו מאז חתמה על האמנה, ליצור מנגנון סינון מבקשי מקלט עצמאי ומקצועי, והיא נאלצת להסתמך באופן בלעדי על מנגנון המיון של נציבות האו"ם לפליטים. אמנם מדובר במנגנון המורכב מכוח אדם מקצועי בעל הכישורים הנדרשים על מנת לראיין, למיין, לסנן ולתת חוות דעת בנוגע להיותו של אדם זכאי למעמד פליט לפי האמנה, אלא שמנגנון מיון זה מונה חמישה בני אדם בלבד. מדינת ישראל אינה נוקפת אצבע כדי לקדם הקמת מנגנון מקצועי גדול יותר, שיאפשר את בחינת בקשותיהם של מבקשי מקלט בתוך פרק זמן סביר. ומדוע שתטרח לעשות זאת, כאשר ממילא היא סבורה שאין מניעה להחזיק במעצר למשך פרק זמן בלתי מוגבל אדם שביקש מקלט?
אתמול קיבל השופט רון שפירא מבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה את ערעורה של לידיה, שטענה כי לא ניתן להחזיקה במעצר בלתי מוגבל בזמן עד לסיום בחינת בקשתה לקבלת מעמד פליט בישראל. בפסק הדין נקבע, כי בקשתו של אדם לקבל מעמד פליט אינה יכולה להיחשב "חוסר שיתוף פעולה" עם הרשויות המצדיק החזקתו במעצר, וזאת במיוחד כשהטיפול בבקשה מסוג זה הוא הליך שמדינת ישראל מכירה בו ומקבלת על עצמה לעכב גירוש עד לסיומו של הליך בחינת הבקשה. בניגוד לעמדה בה אוחז משרד הפנים מזה שנים, אשר מכוחה הוחזקו באופן גורף מאות מבקשי מקלט במעצר לא מוגבל בזמן במשך חודשים ארוכים ולעיתים במשך למעלה משנה, נקבע בפסק הדין שכאשר הבדיקה הראשונית בדבר בקשתו של אדם לקבל מקלט בישראל נמשכת פרק זמן ממושך, יש לשקול, בכל מקרה לגופו ועל פי נסיבותיו, האם ניתן לשחרר את מבקש המקלט ממעצר. אי אפשר להפעיל את המדיניות הגורפת, זו שמפעיל היום משרד הפנים, לפיה כל עוד לא הסתיים השלב הראשון של הליך בדיקת טענת הפליטות, יוחזקו מבקשי מקלט במעצר פרקי זמן בלתי מוגבלים בשל "חוסר שיתוף פעולה".
