תעודת זהות
מזה מספר שנים משרד הפנים ומשרד החינוך עורכים טקסים לחלוקת תעודות זהות ראשונות לתלמידי כיתות י' ברחבי הארץ. טקסים אוויליים, לאומניים ו"מכונני זהות". בשנת 2002 לימדתי בתיכון ברמת-גן והוזמנתי לשאת דברים בטקס שכזה. אלה הדברים:
ערב טוב.
אני מוכרח, כהרגלי, לפתוח בסיפור אישי.
גם אני, ממש כמותכם, קיבלתי את תעודת הזהות הראשונה שלי בכיתה י'.
זה היה בל"ג בעומר. כל הלילה ביליתי בים עם חברים מסביב למדורה. היה לי ריח של גחל וחול בפה ובמכנסיים, אבל משום מה, בשעה שמונה בבוקר כשצעדתי במעלה רחוב אלנבי, אחרי שביליתי לילה שלם בחוץ, הרגשתי גדול ועצמאי במיוחד. לפתע הזדקר מעליי מגדל שלום ובמוחי עלתה המחשבה שהדרך הטובה ביותר לחגוג את עצמאותי היא לעצור במשרד הפנים שנמצא בבניין ולסדר לי תעודת זהות.
הצטלמתי בקומה השניה, עליתי למשרד הפנים בקומה ה-14, קיבלתי מספר 234, והתיישבתי בתור. מספר 27 בדיוק התקבלה.
ככה נימנמתי לי בתור כמה שעות. היה לי ספסל כמעט לבדי. האנשים סביבי העדיפו לעמוד ולא לשבת ליד הילד שמריח כמו שיפוד.
בשעה שתיים עשרה ועשרים הגיע תורי. ניגשתי חגיגי לגב' שושנה שאפילו לא הסתכלה עליי, רשמה כמה פרטים, לקחה תמונה אחת, ואמרה לי לגשת לקצה המסדרון שם יתנו לי את התעודה שלי.
ניגשתי לקצה המסדרון, מותיר אחרי שובל חול שיעזור לי למצוא את הדרך חזרה. לפקידה בקצה המסדרון היה מגהץ גדול שמדביקים איתו את התעודות. תוך דקה יצאה התעודה שלי; חמה וריחנית כמו לחם של אנג'ל. לקחתי לידיי נרגש את התעודה החדשה, פתחתי אותה והנה הזוועה: התמונה החדשה כנראה לא התייבשה מספיק טוב והיא נמתחה ונמרחה מתחת למגהץ. המצח עלה לי לבלורית והשיער נצבע בג'ינג'י. הלחיים השתלטו על כל הפרצוף.
חמש שניות של גיהוץ עשו לתמונה הזו מה ששלוש שנים בשק"ם לא הצליחו – עליתי 20 קילו. והכי גרוע? בתעודה היה כתוב שלאבא שלי קוראים "בן-ציון".
פילסתי את דרכי חזרה לגב' שושנה בנתיב החול המסומן.
"גב' שושנה", אמרתי לה, "תסתכלי עליי. תראי מה קרה. עשיתם אותי ג'ינג'י. ניפחתם לי ת'פנים בלי מכות. הכנסתם לי את החיוך לתוך האוזן. קראתם לאבא שלי בן-ציון".
"לא נורא", אמרה גב' שושנה, "מזהים".
מה יכולתי לעשות? הלכתי. כבר לא הייתי כל כך מאושר. גם לא הרגשתי מי יודע מה עצמאי. הייתי "ג'ינג'י", עייף, עם חול בפה, ו-20 קילו עודפים בפרצוף.
ואחרי כל זה מי מחכה לי בבית עצבני, כי נעלמתי מאתמול בשבע בערב? בן-ציון...
הסיפור הזה היה יכול להיגמר הרבה יותר עצוב, אבל בסוף יצא "דיל" לא רע בכלל: אני לא גיליתי עד היום לאף אחד איך קוראים לו באמת, והוא לא הגלה אותי לחדר שלי לחודש.
מאותו היום התעמרתי בתעודה הזאת ועשיתי בה מעשים שלא יעשו. בכוונה או שלא בכוונה שכחתי אותה מדי פעם באיזה כיס, והיא עברה כמה כביסות. במשך שנה בערך השתמשתי בתעודה בתור ארנק.
כשהקצוות התחילו להיקרע ציפיתי אותם במדבקות של דרדסים. תקופה מסוימת אפילו השתמשתי בספח כפנקסון לטלפונים.
מתי שהוא כשהייתי בצבא התקיימו בחירות ובלית ברירה החליפו לי אותה.
הנה היא. כבר לא כל כך צעירה. קרועה שוב בקצוות, אבל לא הדבקתי. הפעם 20 הקילו העודפים הם לגמרי שלי, אבל אתם יודעים מה? לאבא שלי עדיין קוראים בן-ציון, ואיכשהו בתעודה... איזו נוסטלגיה... אני קצת ג'ינג'י.
אני מחזיק ביד את התעודה ושואל: זו הזהות שלי?
זה השם שלי, והתאריך שבו נולדתי, ואני באמת מתגורר בכתובת שרשומה כאן.
אבל חסר כאן כל כך הרבה: לא כתוב איפה גדלתי, ואיפה למדתי ועם מי, ואיפה למדתי לשחות, ולרכוב על אופניים, והשמות של האחים שלי ושל החברים שלי אינם מופיעים, ולא כתוב אלו שפות אני דובר, ובאלו מדינות ביקרתי, וכמה קיבלתי בבחינת הבגרות בלשון, ואיזה טסט עברתי, ומהו הספר שאני הכי אוהב, ומהו הסרט, ומהם חמשת הדברים שהייתי לוקח איתי לאי בודד, ושהייתה לי פעם תעודת זהות עם מדבקות של דרדסים, ושאני מורה ומשפטן, ושאני עובד באגודה לזכויות האזרח.
ולא כתוב את מי אני אוהב. ולא כתוב מי אוהב אותי.
ולא כתוב שלאבא שלי קוראים אסף, ושאף אחד אף פעם לא קרא לו בן-ציון. וכל הדברים האלה, ועוד המון דברים אחרים שהם כל כך מכוננים בזהות שלי, אינם מופיעים בתעודה הזו.
מישהו שלא כל כך יודע עברית כנראה התבלבל פעם. זוהי תעודת זיהוי, לא זהות. היא משמשת לזיהוי בלבד משום שהזהות שלי הרבה יותר מורכבת מ:
עודד, זכר, יליד חודש פברואר, מתגורר בתל-אביב, אזרח ישראל.
ובכלל, יש נטייה להתבלבל ולחשוב שהתעודה הזו לא משמשת רק לזיהוי, אלא מקנה זכויות או מטילה חובות.
אז תנו לי לגלות לכם: זכויות יש לכם גם ללא התעודה.
החובה היחידה הקבועה בחוק שנוגעת לכם ולתעודת הזהות שלכם היא החובה לשאת אותה ולהציג אותה במקרה הצורך.
יתר החובות מוטלות על המדינה. חובתה לנפק לכם את התעודה הזו, וחובתה בבוא היום לאפשר לכם להצביע בבחירות, וחובתה לשמור על כבודכם ועל חירותכם, ועל הקניין שלכם, ולאפשר לכם לנוע בחופשיות, ולדבר על כל דבר, ולקרוא כל דבר, וליצור כל יצירה, ולעסוק בכל מקצוע, ולהאמין בכל אמונה, ולהקים משפחה עם מי שתבחרו, ולזכות בקורת גג, ובחינוך, ובשירותי בריאות ובשום פנים ואופן לא להפלות אתכם.
זה מה שנפלא בזכויות אזרח. הן מטילות על אחרים כל כך הרבה חובות. לא שלא יהיו לכם חובות משלכם. יחייבו אתכם לשלם מסים, ולשרת שירות ביטחון, ולנהוג בזהירות, ולדאוג לילדים שלכם. אבל יהיה אשר יהיה – אף אחת מן החובות הללו אינה ניצבת מול הזכויות שלכם, ואף אחת מהן היא לא תנאי לקיומן של הזכויות.
קחו את התעודה שלכם והציצו בה. אולי אתם ג'ינג'ים, אולי נמרחה התמונה, אולי לאבא שלכם קוראים בן-ציון. אל תחפשו בה יותר.
התעודה היא בסך הכל נייר עטוף פלסטיק. אמצעי לזיהוי. החובות והזכויות כבר כאן - עם התעודה או בלעדיה.
ואיפה הזהות?
עיצמו את עיניכם והביטו פנימה; איספו את הזיכרונות שלכם, הרגשות הטובים והרעים, הסודות, השאיפות, האמונות, ההצלחות והכישלונות.
פיקחו את העיניים והביטו סביב; הביטו בארץ, בעיר, בשכונה, בקרובים לכם ובסובבים אתכם. מה אתם חשים כלפי כל אלה? מה הם חשים כלפיכם?
זו הזהות שלכם, היא כאן כל הזמן והיא לא זקוקה לשום תעודה.
הצטלמתי בקומה השניה, עליתי למשרד הפנים בקומה ה-14, קיבלתי מספר 234, והתיישבתי בתור. מספר 27 בדיוק התקבלה.
ככה נימנמתי לי בתור כמה שעות. היה לי ספסל כמעט לבדי. האנשים סביבי העדיפו לעמוד ולא לשבת ליד הילד שמריח כמו שיפוד.
בשעה שתיים עשרה ועשרים הגיע תורי. ניגשתי חגיגי לגב' שושנה שאפילו לא הסתכלה עליי, רשמה כמה פרטים, לקחה תמונה אחת, ואמרה לי לגשת לקצה המסדרון שם יתנו לי את התעודה שלי.
ניגשתי לקצה המסדרון, מותיר אחרי שובל חול שיעזור לי למצוא את הדרך חזרה. לפקידה בקצה המסדרון היה מגהץ גדול שמדביקים איתו את התעודות. תוך דקה יצאה התעודה שלי; חמה וריחנית כמו לחם של אנג'ל. לקחתי לידיי נרגש את התעודה החדשה, פתחתי אותה והנה הזוועה: התמונה החדשה כנראה לא התייבשה מספיק טוב והיא נמתחה ונמרחה מתחת למגהץ. המצח עלה לי לבלורית והשיער נצבע בג'ינג'י. הלחיים השתלטו על כל הפרצוף.
חמש שניות של גיהוץ עשו לתמונה הזו מה ששלוש שנים בשק"ם לא הצליחו – עליתי 20 קילו. והכי גרוע? בתעודה היה כתוב שלאבא שלי קוראים "בן-ציון".
פילסתי את דרכי חזרה לגב' שושנה בנתיב החול המסומן.
"גב' שושנה", אמרתי לה, "תסתכלי עליי. תראי מה קרה. עשיתם אותי ג'ינג'י. ניפחתם לי ת'פנים בלי מכות. הכנסתם לי את החיוך לתוך האוזן. קראתם לאבא שלי בן-ציון".
"לא נורא", אמרה גב' שושנה, "מזהים".
מה יכולתי לעשות? הלכתי. כבר לא הייתי כל כך מאושר. גם לא הרגשתי מי יודע מה עצמאי. הייתי "ג'ינג'י", עייף, עם חול בפה, ו-20 קילו עודפים בפרצוף.
ואחרי כל זה מי מחכה לי בבית עצבני, כי נעלמתי מאתמול בשבע בערב? בן-ציון...
הסיפור הזה היה יכול להיגמר הרבה יותר עצוב, אבל בסוף יצא "דיל" לא רע בכלל: אני לא גיליתי עד היום לאף אחד איך קוראים לו באמת, והוא לא הגלה אותי לחדר שלי לחודש.
מאותו היום התעמרתי בתעודה הזאת ועשיתי בה מעשים שלא יעשו. בכוונה או שלא בכוונה שכחתי אותה מדי פעם באיזה כיס, והיא עברה כמה כביסות. במשך שנה בערך השתמשתי בתעודה בתור ארנק.
כשהקצוות התחילו להיקרע ציפיתי אותם במדבקות של דרדסים. תקופה מסוימת אפילו השתמשתי בספח כפנקסון לטלפונים.
מתי שהוא כשהייתי בצבא התקיימו בחירות ובלית ברירה החליפו לי אותה.
הנה היא. כבר לא כל כך צעירה. קרועה שוב בקצוות, אבל לא הדבקתי. הפעם 20 הקילו העודפים הם לגמרי שלי, אבל אתם יודעים מה? לאבא שלי עדיין קוראים בן-ציון, ואיכשהו בתעודה... איזו נוסטלגיה... אני קצת ג'ינג'י.
אני מחזיק ביד את התעודה ושואל: זו הזהות שלי?
זה השם שלי, והתאריך שבו נולדתי, ואני באמת מתגורר בכתובת שרשומה כאן.
אבל חסר כאן כל כך הרבה: לא כתוב איפה גדלתי, ואיפה למדתי ועם מי, ואיפה למדתי לשחות, ולרכוב על אופניים, והשמות של האחים שלי ושל החברים שלי אינם מופיעים, ולא כתוב אלו שפות אני דובר, ובאלו מדינות ביקרתי, וכמה קיבלתי בבחינת הבגרות בלשון, ואיזה טסט עברתי, ומהו הספר שאני הכי אוהב, ומהו הסרט, ומהם חמשת הדברים שהייתי לוקח איתי לאי בודד, ושהייתה לי פעם תעודת זהות עם מדבקות של דרדסים, ושאני מורה ומשפטן, ושאני עובד באגודה לזכויות האזרח.
ולא כתוב את מי אני אוהב. ולא כתוב מי אוהב אותי.
ולא כתוב שלאבא שלי קוראים אסף, ושאף אחד אף פעם לא קרא לו בן-ציון. וכל הדברים האלה, ועוד המון דברים אחרים שהם כל כך מכוננים בזהות שלי, אינם מופיעים בתעודה הזו.
מישהו שלא כל כך יודע עברית כנראה התבלבל פעם. זוהי תעודת זיהוי, לא זהות. היא משמשת לזיהוי בלבד משום שהזהות שלי הרבה יותר מורכבת מ:
עודד, זכר, יליד חודש פברואר, מתגורר בתל-אביב, אזרח ישראל.
ובכלל, יש נטייה להתבלבל ולחשוב שהתעודה הזו לא משמשת רק לזיהוי, אלא מקנה זכויות או מטילה חובות.
אז תנו לי לגלות לכם: זכויות יש לכם גם ללא התעודה.
החובה היחידה הקבועה בחוק שנוגעת לכם ולתעודת הזהות שלכם היא החובה לשאת אותה ולהציג אותה במקרה הצורך.
יתר החובות מוטלות על המדינה. חובתה לנפק לכם את התעודה הזו, וחובתה בבוא היום לאפשר לכם להצביע בבחירות, וחובתה לשמור על כבודכם ועל חירותכם, ועל הקניין שלכם, ולאפשר לכם לנוע בחופשיות, ולדבר על כל דבר, ולקרוא כל דבר, וליצור כל יצירה, ולעסוק בכל מקצוע, ולהאמין בכל אמונה, ולהקים משפחה עם מי שתבחרו, ולזכות בקורת גג, ובחינוך, ובשירותי בריאות ובשום פנים ואופן לא להפלות אתכם.
זה מה שנפלא בזכויות אזרח. הן מטילות על אחרים כל כך הרבה חובות. לא שלא יהיו לכם חובות משלכם. יחייבו אתכם לשלם מסים, ולשרת שירות ביטחון, ולנהוג בזהירות, ולדאוג לילדים שלכם. אבל יהיה אשר יהיה – אף אחת מן החובות הללו אינה ניצבת מול הזכויות שלכם, ואף אחת מהן היא לא תנאי לקיומן של הזכויות.
קחו את התעודה שלכם והציצו בה. אולי אתם ג'ינג'ים, אולי נמרחה התמונה, אולי לאבא שלכם קוראים בן-ציון. אל תחפשו בה יותר.
התעודה היא בסך הכל נייר עטוף פלסטיק. אמצעי לזיהוי. החובות והזכויות כבר כאן - עם התעודה או בלעדיה.
ואיפה הזהות?
עיצמו את עיניכם והביטו פנימה; איספו את הזיכרונות שלכם, הרגשות הטובים והרעים, הסודות, השאיפות, האמונות, ההצלחות והכישלונות.
פיקחו את העיניים והביטו סביב; הביטו בארץ, בעיר, בשכונה, בקרובים לכם ובסובבים אתכם. מה אתם חשים כלפי כל אלה? מה הם חשים כלפיכם?
זו הזהות שלכם, היא כאן כל הזמן והיא לא זקוקה לשום תעודה.
