מרכז חיים

כבר למעלה מעשור מנהל משרד הפנים מאבקים כדי לקבוע בדין הישראלי, שבני זוג של אזרחים ושל תושבים ששהו בארץ שלא כדין, לא יוכלו לרכוש מעמד בישראל, אלא לאחר תקופת צינון מחוצה לה. בית המשפט העליון פסל את מדיניותו זו בשנת 1999 ביחס לבני זוג נשואים ובשנת 2006 ביחס לבני זוג ידועים בציבור – ובשני פסקי הדין קבע שפגיעתה של המדיניות בבני הזוג ובזכותם לחיי משפחה אינה מידתית. משרד הפנים אינו מוכן להשלים עם קביעות אלה ומזה תקופה ארוכה הוא מנסה לחוקק חקיקה "עוקפת בג"ץ" שתעגן את מדיניותו.

חרף מלחמת החורמה שמקדש משרד הפנים על שהייה שלא כדין של בני זוג של אזרחים ושל תושבים ישראלים הרי שבפועל הוא מעודד את שהייתם בישראל שלא כדין. משרד הפנים הפך את השהייה שלא כדין לחלק אינהרנטי מהליך הסדרת מעמדם של בני זוג בישראל.

הגשת בקשה להסדרת מעמדו בישראל של בן זוג של אזרח או של תושב ישראלי כרוכה בהקמת תא משפחתי וביסוסו בישראל. אם בני הזוג לא יצליחו להוכיח שמרכז חייה של המשפחה בישראל – לא תאושר בקשתם. אף על פי כן, משרד הפנים, שדורש מן המבקשים להוכיח שמרכז חייהם בישראל, אינו מוכן לתת לבן הזוג שאינו ישראלי מעמד בישראל ולו מעמד זמני בראשית ההליך. כך במיוחד שעה שבן הזוג הוא פלסטיני, תושב השטחים הכבושים.

משום כך, הדרך היחידה לגרום למשרד הפנים לאשר את הבקשה היא על ידי הפרת החוק: על מנת שהבקשה תאושר על בני הזוג לחיות בישראל, לעתים לאורך שנים, ללא היתר. הליכי בחינת הבקשות להסדרת מעמדם של בני הזוג, במיוחד אלה הנוגעים לבני זוג פלסטינים או נתיני מדינות ערב, נמשכים זמן ממושך מאוד עד לאישור ראשוני של הבקשה. אם בן הזוג אינו יושב בישראל במהלך תקופה זו – הבקשה לא תאושר, בתואנה שבני הזוג לא הוכיחו שמרכז חייהם בישראל.

בית המשפט החוקתי של דרום אפריקה ביטל חוק שקבע, כי תתאפשר הקלה בהליכי התאזרחות של בני זוג של אזרחי דרום אפריקה, רק אם בני הזוג שוהים במדינה בהיתר ארעי. בפועל לא הקנו רשויות ההגירה היתרים שכאלה, ובכך רוקנו את ההקלה מתוכן. בפסק הדין שניתן בשנת 2000 נקבע, שהחקיקה פוגעת בזכות לחיי משפחה ובזכות לכבוד, ולכן בטלה.

בית המשפט העליון הישראלי, לעומת זאת, שדן פעם אחר פעם בסירובו של משרד הפנים להסדיר את מעמדם של בני זוג של אזרחים ושל תושבים בישראל, משום שאלה לא הוכיחו, לטענת משרד הפנים, כי מרכז חייהם בישראל, מעולם לא תהה, כיצד על בני הזוג לכונן מרכז חיים בישראל כתנאי לאישור הבקשה ללא שהבקשה אושרה ולו באופן ראשוני. ברור שבן הזוג שוהה בישראל באופן בלתי חוקי. אם לא יעשה כן – אין כל אפשרות שהבקשה תאושר.

השופט משה סובל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים הבחין סוף סוף באבסורד שבהתנהלות משרד הפנים. פסק הדין שנתן בסוף השבוע עסק בבקשתה של תושבת ירושלים המזרחית להסדיר בישראל את מעמדו של בן זוגה ואבי ילדיה, תושב השטחים הכבושים. בעקבות הליכים משפטיים קודמים נאות משרד הפנים לבחון את הבקשה, ואולם אז דחה אותה "מן הטעם שהראיות שהונחו בפניו מעלות כי בני הזוג לא התגוררו בישראל." השופט סובל ביקש ממשרד הפנים "להבהיר האם טענתו היא שהעותרת הייתה מחויבת, לנוכח כוונתה לבקש איחוד משפחות עבור בעלה תושב השטחים, להמשיך ולהתגורר בירושלים בנפרד מבעלה אף לאחר שנישאה לו (שכן כניסת הבעל לישראל אסורה כל עוד הבקשה לא אושרה)." משרד הפנים ביקש שהות לבחון את עמדתו, וכעבור מספר ימים הודיע לבית המשפט, כי "הוא מוכן לאשר את בקשת איחוד המשפחות מבלי להודות בטענה מטענות העותרים."

השופט סובל החליט לחייב את משרד הפנים בתשלום הוצאות העותרים: "המשיב אמנם טוען כי נאות לבסוף לאשר את בקשת העותרים לפנים משורת הדין, אך איננו מציג תשובה לשאלה אשר הוצגה בפני באת-כוחו בדיון, בדבר ההתנהלות המצופה מתושב ישראל הנישא לתושב האזור שכניסתו לישראל אסורה. ככל שאין בפי המשיב תשובה טובה לשאלה זו – מה שלא ניתן לדעת משעה שהמשיב בחר להימנע מהצגת התשובה – הרי כל ההליך הממושך והמסורבל של בדיקת החודש המדויק בו בני הזוג החלו להתגורר בירושלים, לא היה במקומו."