תושב האזור
כיצד אומרים "השטחים הכבושים" במשפטית מכובסת? "האזור". וכיצד קוראים במשפטית מכובסת של אפרטהייד ל"תושב השטחים הכבושים, שאינו מתנחל"? "תושב האזור".
לא טוב היות האדם "תושב האזור", אם הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל. הוראות החוק הגזעניות אוסרות מזה מספר שנים על הסדרת מעמדם באופן קבוע של תושבי השטחים הכבושים בישראל.
כאשר נחקק החוק בשנת 2003 נקבע בו ש"תושב האזור" הוא "לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."
בתי המשפט שבו ונדרשו לשאלה: מיהו "תושב האזור"? התברר, כי גם אזרחים זרים נתפסים ברשת. נפסק, שאזרח מצרי ששהה שלוש שנים בעזה הוא "תושב האזור" לעניין החוק. אזרח ירדני שנמצאו ראיות שחי עם זוגתו הירושלמית באזור רמאללה הוא "תושב האזור". גם אזרחית ירדנית, שהמוסד לביטוח לאומי גרס שהתגוררה עם בן זוגה הירושלמי בשטחים מחוץ לתחום המוניציפאלי של העיר, היא "תושבת האזור". אישה מחוסרת אזרחות, שחיה בשטחים הכבושים, גם היא "תושבת האזור". אפילו אזרח ונצואלה, שגורש על ידי ישראל מן השטחים הכבושים משום שאינו "תושב האזור", הוא "תושב האזור" כאשר הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל.
לדידו של משרד הפנים, די שאדם שהה תקופת מה בשטחים הכבושים או שהוא רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני על מנת שייחשב "תושב האזור". בתי המשפט לעניינים מינהליים לא קיבלו גישה זו, ופסקו שיש להחיל את מבחן "מרב הזיקות". על פי מבחן זה יש לבדוק, האמנם מרב הזיקות של האדם שמבקש מעמד הן לשטחים הכבושים.
נפסק, כי פלסטיני, ששהה בישראל שנים ארוכות שלא כדין אינו יכול לטעון שמרב זיקותיו לישראל (גם בג"ץ הניח, כמובן מאליו, שהחוק חל על פלסטיני, שחי בישראל ללא מעמד משך עשר שנים מאז היה ילד). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לא קיבל את קביעתו של משרד הפנים, כי עצם הרישום במרשם הפלסטיני מחיל על מי שרשום את החוק באופן אוטומטי, ואינו מאפשר להסדיר את מעמדו באופן קבוע בישראל.
בספטמבר 2003 פסק השופט יהונתן עדיאל, כי ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית, שנרשמו עם לידתם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, אינם בהכרח "תושבי האזור". הרישום במרשם הפלסטיני הוא ראיה לזיקה לשטחים הכבושים, ואולם על משרד הפנים לבחון את מרב הזיקות, ולאפשר להורים ולילדיהם להוכיח את זיקתם לירושלים. משרד הפנים לא ערער על פסק הדין, והמשיך בשלו. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים שבו על קביעה זו שוב ושוב ושוב במהלך שנת 2005 בעניינם של ילדים נוספים (ואף בעניינו של אזרח ירדן, שנרשם במרשם הפלסטיני). משרד הפנים ופרקליטות המדינה, שאינם רואים עצמם מחוייבים לפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרהיבו עוז בנפשם לטעון שפסק דינו של השופט עדיאל, שעליו לא הוגש ערעור, הוא שגוי. נדרש פסק דין נחרץ של בית המשפט לעניינים מינהליים שהזכיר למשרד הפנים ולפרקליטות, כי לא מקובלת החלטתם להתעלם מפסקי דין ולא לכבדם, על מנת שיוגשו ערעורים על שורת פסקי הדין של שנת 2005 לבית המשפט העליון.
הערעורים לא הוכרעו עד כה, ולמעשה התייתרו. מחשש שעוד ילדים ירכשו מעמד של קבע בישראל תוקנה הגדרת "תושב האזור" בחוק בשנת 2005, ומעתה נקבע בו, כי "תושב האזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."
בעקבות התיקון לחוק נפסק על ידי בג"ץ שאזרח ירדני, שהוא "בעל סטטוס פעיל במרשם האוכלוסין באזור", הוא "תושב האזור". בית המשפט לעניינים מינהליים פסק, שאזרחית ירדן, תושבת קבע באירופה, אשר לא התגוררה מעולם בשטחים הכבושים ולא שהתה בהם אלא לימים ספורים, היא "תושבת האזור" לעניין החוק, רק משום רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. בג"ץ דחה את עתירתו של תושב ירושלים המזרחית, שביקש להקנות מעמד של קבע לילדיו, משום שהילדים רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. גם בתי המשפט לעניינים מינהליים פסקו, שמי שרשום במרשם הפלסטיני "נתפס" בחוק. גם ילדים לתושבים, ואפילו ילד שהוכח לבית המשפט שנולד בירושלים, ונרשם בטעות כמי שנולד בשטחים הכבושים.
השבוע ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהשיב את הגלגל לאחור.
זיאד חטיב נולד בשטחים הכבושים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לירדן, שם רכש אזרחות ירדנית. בגיל שש עשרה ביקר את משפחתו בגדה, אז קיבל תעודת זהות פלסטינית. הוא שב לירדן, ובשנת 2000 נכנס לישראל והחל לעבוד בה. בישראל הכיר את סחר, אזרחית ישראל ותושבת יפו, ובשנת 2007 נישא לה. לאחר נישואיהם הגישו בקשה להסדרת מעמדו בישראל. הבקשה נדחתה בתואנה, שחטיב הוא "תושב האזור", משום שהוא רשום במרשם הפלסטיני.
זיאד וסחר חטיב עתרו נגד ההחלטה, והשופטת יהודית צור קיבלה את עתירתם, בקובעה שיש להחיל על עניינו של חטיב את מבחן "מרב הזיקות". השופטת צור פסקה, שעצם רישומו של חטיב במרשם האוכלוסין הפלסטיני אינו יכול להוביל למסקנה האוטומטית, כי הוא "תושב האזור". כיוון שלבני הזוג עומדת זכותם החוקתית לחיי משפחה, יש להעדיף פרשנות מצמצמת להוראות החוק, שתתיישב עם זכות היסוד. פרשנות שכזו מחייבת בחינה אינדיבידואלית של השאלה, האמנם אדם הוא "תושב האזור".
השופטת צור ביטלה את החלטת משרד הפנים, הדוחה את בקשת בני הזוג על הסף, והורתה לו "לבחון לגופה את שאלת תושבותו של העותר ולאור זאת להחליט בבקשה לאיחוד משפחות לגופה."
לא טוב היות האדם "תושב האזור", אם הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל. הוראות החוק הגזעניות אוסרות מזה מספר שנים על הסדרת מעמדם באופן קבוע של תושבי השטחים הכבושים בישראל.
כאשר נחקק החוק בשנת 2003 נקבע בו ש"תושב האזור" הוא "לרבות מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."
בתי המשפט שבו ונדרשו לשאלה: מיהו "תושב האזור"? התברר, כי גם אזרחים זרים נתפסים ברשת. נפסק, שאזרח מצרי ששהה שלוש שנים בעזה הוא "תושב האזור" לעניין החוק. אזרח ירדני שנמצאו ראיות שחי עם זוגתו הירושלמית באזור רמאללה הוא "תושב האזור". גם אזרחית ירדנית, שהמוסד לביטוח לאומי גרס שהתגוררה עם בן זוגה הירושלמי בשטחים מחוץ לתחום המוניציפאלי של העיר, היא "תושבת האזור". אישה מחוסרת אזרחות, שחיה בשטחים הכבושים, גם היא "תושבת האזור". אפילו אזרח ונצואלה, שגורש על ידי ישראל מן השטחים הכבושים משום שאינו "תושב האזור", הוא "תושב האזור" כאשר הוא מבקש לרכוש מעמד בישראל.
לדידו של משרד הפנים, די שאדם שהה תקופת מה בשטחים הכבושים או שהוא רשום במרשם האוכלוסין הפלסטיני על מנת שייחשב "תושב האזור". בתי המשפט לעניינים מינהליים לא קיבלו גישה זו, ופסקו שיש להחיל את מבחן "מרב הזיקות". על פי מבחן זה יש לבדוק, האמנם מרב הזיקות של האדם שמבקש מעמד הן לשטחים הכבושים.
נפסק, כי פלסטיני, ששהה בישראל שנים ארוכות שלא כדין אינו יכול לטעון שמרב זיקותיו לישראל (גם בג"ץ הניח, כמובן מאליו, שהחוק חל על פלסטיני, שחי בישראל ללא מעמד משך עשר שנים מאז היה ילד). עם זאת, בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים לא קיבל את קביעתו של משרד הפנים, כי עצם הרישום במרשם הפלסטיני מחיל על מי שרשום את החוק באופן אוטומטי, ואינו מאפשר להסדיר את מעמדו באופן קבוע בישראל.
בספטמבר 2003 פסק השופט יהונתן עדיאל, כי ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית, שנרשמו עם לידתם במרשם האוכלוסין הפלסטיני, אינם בהכרח "תושבי האזור". הרישום במרשם הפלסטיני הוא ראיה לזיקה לשטחים הכבושים, ואולם על משרד הפנים לבחון את מרב הזיקות, ולאפשר להורים ולילדיהם להוכיח את זיקתם לירושלים. משרד הפנים לא ערער על פסק הדין, והמשיך בשלו. שופטי בית המשפט לעניינים מינהליים שבו על קביעה זו שוב ושוב ושוב במהלך שנת 2005 בעניינם של ילדים נוספים (ואף בעניינו של אזרח ירדן, שנרשם במרשם הפלסטיני). משרד הפנים ופרקליטות המדינה, שאינם רואים עצמם מחוייבים לפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, הרהיבו עוז בנפשם לטעון שפסק דינו של השופט עדיאל, שעליו לא הוגש ערעור, הוא שגוי. נדרש פסק דין נחרץ של בית המשפט לעניינים מינהליים שהזכיר למשרד הפנים ולפרקליטות, כי לא מקובלת החלטתם להתעלם מפסקי דין ולא לכבדם, על מנת שיוגשו ערעורים על שורת פסקי הדין של שנת 2005 לבית המשפט העליון.
הערעורים לא הוכרעו עד כה, ולמעשה התייתרו. מחשש שעוד ילדים ירכשו מעמד של קבע בישראל תוקנה הגדרת "תושב האזור" בחוק בשנת 2005, ומעתה נקבע בו, כי "תושב האזור" הוא "מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב יישוב ישראלי באזור."
בעקבות התיקון לחוק נפסק על ידי בג"ץ שאזרח ירדני, שהוא "בעל סטטוס פעיל במרשם האוכלוסין באזור", הוא "תושב האזור". בית המשפט לעניינים מינהליים פסק, שאזרחית ירדן, תושבת קבע באירופה, אשר לא התגוררה מעולם בשטחים הכבושים ולא שהתה בהם אלא לימים ספורים, היא "תושבת האזור" לעניין החוק, רק משום רישומה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. בג"ץ דחה את עתירתו של תושב ירושלים המזרחית, שביקש להקנות מעמד של קבע לילדיו, משום שהילדים רשומים במרשם האוכלוסין הפלסטיני. גם בתי המשפט לעניינים מינהליים פסקו, שמי שרשום במרשם הפלסטיני "נתפס" בחוק. גם ילדים לתושבים, ואפילו ילד שהוכח לבית המשפט שנולד בירושלים, ונרשם בטעות כמי שנולד בשטחים הכבושים.
השבוע ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שהשיב את הגלגל לאחור.
זיאד חטיב נולד בשטחים הכבושים. כשהיה בן ארבע עקרה משפחתו לירדן, שם רכש אזרחות ירדנית. בגיל שש עשרה ביקר את משפחתו בגדה, אז קיבל תעודת זהות פלסטינית. הוא שב לירדן, ובשנת 2000 נכנס לישראל והחל לעבוד בה. בישראל הכיר את סחר, אזרחית ישראל ותושבת יפו, ובשנת 2007 נישא לה. לאחר נישואיהם הגישו בקשה להסדרת מעמדו בישראל. הבקשה נדחתה בתואנה, שחטיב הוא "תושב האזור", משום שהוא רשום במרשם הפלסטיני.
זיאד וסחר חטיב עתרו נגד ההחלטה, והשופטת יהודית צור קיבלה את עתירתם, בקובעה שיש להחיל על עניינו של חטיב את מבחן "מרב הזיקות". השופטת צור פסקה, שעצם רישומו של חטיב במרשם האוכלוסין הפלסטיני אינו יכול להוביל למסקנה האוטומטית, כי הוא "תושב האזור". כיוון שלבני הזוג עומדת זכותם החוקתית לחיי משפחה, יש להעדיף פרשנות מצמצמת להוראות החוק, שתתיישב עם זכות היסוד. פרשנות שכזו מחייבת בחינה אינדיבידואלית של השאלה, האמנם אדם הוא "תושב האזור".
השופטת צור ביטלה את החלטת משרד הפנים, הדוחה את בקשת בני הזוג על הסף, והורתה לו "לבחון לגופה את שאלת תושבותו של העותר ולאור זאת להחליט בבקשה לאיחוד משפחות לגופה."
