כשאני אהיה נשיא ארה"ב

מאת: סיגל רוזן, מוקד סיוע לעובדים זרים

ביום רביעי האחרון, לאחר למעלה מחמישה חודשי מעצר, שוחרר מכלא "מעשיהו" מנהיג הקהילה הליברית בישראל, איובה. יחד עמו שוחררו מכלא "מעשיהו" עוד חמישה פליטים ליברים שהיו עצורים אף הם במשך חודשים ארוכים. תשעה פליטים ליברים נוספים עדיין כלואים בבתי הכלא "מעשיהו" ו"קציעות" ועל פי השמועות, אף הם אמורים להשתחרר בימים הקרובים. הליברים ששוחררו נדרשים להתייצב במשטרת ההגירה אחת לשבוע, ולעזוב את הארץ בכוחות עצמם בתוך חצי שנה.

בישראל שוהים כיום 86 פליטים אזרחי ליבריה, ביניהם 16 ילדים שנולדו בישראל. הפליטים עזבו את ליבריה בעקבות מלחמת האזרחים שפרצה בשנת 1989. בסוף שנת 2005 התקיימו בחירות בליבריה. אף שטרם הובהר האם המצב בליבריה בטוח, והאם המשטר החדש יציב דיו ויכול לשמור על זכויות אדם, קבעה נציבות הפליטים של האו"ם בחודש אפריל 2006, כי ליברים שקיבלו הגנה קבוצתית זמנית במדינות רבות בעולם יכולים לשוב לארצם.

ליבריה אינה יציבה ואינה בטוחה עבור הפליטים. על פי יוניס"ף, ליבריה היא כיום המדינה החמישית בעולם בשיעור תמותת ילדים עד גיל חמש: למעלה מ- 15% מהתינוקות אינם מגיעים כלל לגיל שנה ולמעלה מ-40% מהילדים מתחת לגיל 5 סובלים מתת תזונה בדרגה חריפה. מעדויות המגיעות מליבריה, וכן ממדינות אפריקאיות אחרות שסבלו משנים של עימותים אלימים, עולה שאף שנפסקה הלחימה, אנשים רבים מחזיקים כלי נשק בבתים ומי שחוזר מאחת ממדינות המערב, ואולי מעט מזומנים בכיסו, חייו בסכנה של ממש. גורמים בינלאומיים מסכימים שהמצב בליבריה אינו יציב ושזרם הפליטים השב אליה, אינו תורם ליציבות. משום כך, למרות שהגנת האו"ם הסתיימה באופן רשמי, ארה"ב השכילה לאפשר לפליטים הליברים להמשיך ולשהות בתחומה עד לחודש אוקטובר 2008, בתקווה שהמצב בליבריה יתייצב עד אז.

ישראל, לעומת זאת, מיהרה לאמץ את קביעת האו"ם. לאחר הודעת האו"ם מסר משרד הפנים לפליטים הליברים, כי ההגנה הקבוצתית הזמנית תפוג בסוף חודש מרץ 2007, ולאחר מכן עליהם לעזוב את ישראל.

פעילי זכויות אדם ואישי ציבור, ובהם: ח"כ אופיר פינס-פז (שר הפנים לשעבר), ח"כ דב חנין, ח"כ גלעד ארדן וח"כ רן כהן, התגייסו לסייע לפליטים הליברים לעכב את גירושם. ועדת הפנים ואיכות הסביבה בראשות חה"כ פינס-פז קיימה ישיבה בנושא בחודש מרץ 2007 וועדת העובדים הזרים בראשות חה"כ כהן קיימה ישיבה נוספת בחודש יוני 2007. שתי הוועדות סיכמו את הישיבות בקובען, שאין לגרש בשלב זה את הפליטים הליברים מישראל, ובקריאה למשרד הפנים להאריך את תקופת ההגנה. ארגוני זכויות אדם פנו למשרד הפנים בקריאה דומה.

משרד הפנים לא השיב לפניות חברי הכנסת והארגונים. ההתייחסות הראשונה נתקבלה במסגרת ראיון טלפוני שערכה נטע אחיטוב מעיתון "העיר" עם מנהל מינהל האוכלוסין, יעקב גנות, אשר התפרסם בחודש ספטמבר 2007. "נשיא ארצות הברית האריך להם (לליברים) את השהות באופן אישי ב-18 חודשים", סיפרה אחיטוב לגנות. "כשאני אהיה נשיא ארצות הברית," השיב גנות, "אני אשנה את ההחלטה. את חייבת להבין, האו"ם קבע שהם צריכים לחזור לארצם." אחיטוב הקשתה: "כשנוח למשרד הפנים הוא חוסה תחת החלטות האו"ם ובפעמים אחרות אינו?" גנות השיב: "האו"ם קבע שאין שום סיבה להשאיר אותם. נקודה." "ומה באשר להארכת השהייה שלהם כאן לחצי שנה נוספת?", שאלה. "התשובה היא שלילית לגבי עוד חצי שנה", חרץ גנות.

בחודש נובמבר 2007 השתתפנו בפגישה עם גנות. סיפרנו לו על ניסיונותינו הכושלים לאתר מדינה אפריקאית שלישית שתסכים לקלוט את הליברים, ועל כך שהם מוכנים לנסוע לכל מקום שיסכים לקבלם. גנות הבהיר לנו, שאין כל סיכוי שתינתן לפליטים אורכה במהלכה ינסו למצוא מדינה אחרת שתקלוט אותם.

משטרת ההגירה המשיכה לצוד פליטים ליברים, ואלו הצטרפו לחבריהם בכלא "מעשיהו", אשר מסרבים לחזור לארצם בטרם יתייצב המצב. עד שלפתע, באמצע השבוע האחרון, חודשים לאחר שנראה היה שהמאבק למען הפליטים הליברים נחל כישלון, שוחררו הפליטים מהכלא בתנאים דומים לאלו שביקשנו עבורם.

150 ימי מעצרו של מנהיג הקהילה, איובה, עלו למשלם המיסים הישראלי 30,000 ₪. עלות מעצרם של 15 הפליטים הליברים שהוחזקו בכלא הסתכמה עד כה, בהערכה זהירה, ב-225,000 ₪. יש להניח שמישהו בקרב מקבלי ההחלטות טרח אף הוא לערוך את החישוב, והסיק שהליברים המתאספים בבתי הכלא מתבצרים כולם בעמדתם, שלא ישובו לליבריה במצבה הנוכחי אף ששחרורם אינו נראה באופק. מדוע נדרשו חמישה עשר עצורים וחמישה חודשי מעצר כדי להגיע למסקנה זו?