על שורת הדין ועל מתווה למעמד של קבע
תושבת ירושלים המזרחית היא האפוטרופוסית של נכדתה. הילדה, כיום בת ארבע עשרה, גדלה בבית סבתה וסבה מאז היתה בת חצי שנה. בשנת 2004 פנתה הסבתא למשרד הפנים בבקשה להקנות לנכדתה את מעמדה שלה: רישיון לישיבת קבע. הוראות הדין בעניין זה ברורות: תקנה 12 לתקנות הכניסה לישראל קובעת, שילד שנולד בישראל ואינו יהודי או צאצא ליהודי, יקבל את מעמד הוריו או את מעמד האפוטרופוס שלו.
משרד הפנים לא השיב לבקשתה של הסבתא ולפניותיה החוזרות. בשנת 2006 הוגשה עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים. משרד הפנים והפרקליטות ביקשו שוב ושוב אורכה כדי להשיב לעתירה, ביזו את החלטות בית המשפט, ולא מסרו את תשובתם במועדים שנקבעו, על פי בקשתם. רק בחודש נובמבר הודיעו לבית המשפט, כי "הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים" החליטה להקנות לילדה "לפנים משורת הדין" רישיון ישיבה ארעי למשך שנתיים, שבסופן ישוב משרד הפנים וישקול את עניינה.
השופטת יהודית צור קיבלה השבוע את העתירה, שהוגשה מטעם המוקד להגנת הפרט, והורתה למשרד הפנים להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע, כמעמדה של סבתה.
פסק דין מחדד שני היבטים בפעילות משרד הפנים, שראויים לתשומת לב: מתן החלטות "לפנים משורת הדין" חרף הוראות הדין והעדר מתווה לקבלת מעמד של קבע.
משרד הפנים והפרקליטות נוהגים כעניין שבשגרה לציין בתשובותיהם לבתי המשפט, כי החלטות בעניינים של כניסה ושל מעמד ניתנו "לפנים משורת הדין", וזאת גם במקרים בהם הוראות הדין עומדות במובהק לימינו של המבקש. השופטת צור מבהירה בפסק הדין, כי החלטה בעניינה של הקטינה "לפנים משורת הדין", שעה שהדין ברור, אינה יכולה לעמוד.
יתרה מזו, כדי לחמוק מביקורת שיפוטית, מחד גיסא, ולהשאיר בידיו את האפשרות שלא לתת מעמד של קבע, מאידך גיסא, משרד הפנים נוהג להודיע לבתי המשפט בעתירות בעניינים של מעמד, כי החליט להקנות לעותר מעמד ארעי, וכי ישוב ויבחן את עניינו בעתיד. השופטת צור מורה להקנות לילדה רישיון לישיבת קבע גם משום שהעדר מתווה למעמד של קבע הוא פסול:
"בהתנהלות המשיב בעניינה של הקטינה נפל פגם מהותי המחייב התערבות של בית המשפט. עד להגשת העתירה בפני חלפו כשנתיים ימים מאז הגישו העותרים את בקשתם בצירוף כל המסמכים הנדרשים להוכחת כנות הקשר בין האפוטרופוסית לקטינה ונחיצות המשך הקשר ביניהם לטובתה. המשיב לא טרח להשיב לפניות העותרים ולא קיבל כל החלטה בעניינה של הקטינה. גם הגשת העתירה וההחלטות חוזרות ונשנות של בית המשפט לא הועילו כדי לזרז את הטיפול בעניינה של הקטינה ולהביא להחלטה המיוחלת. רק כיום, בחלוף כשלוש שנים מאז הגשת הבקשה, התקבלה החלטה בעניינה של הקטינה... לא ניתן לקבל מצב דברים שבו ללוח הזמנים הנוגע לבחינת הבקשה אין כל גבולות, כפי שארע במקרה זה... בחלוף שלוש שנים בהם היה בידי המשיב לבחון ולבדוק את הבקשה ביסודיות וכאשר אין כל מחלוקת בנוגע לתשתית העובדתית והכנות של בקשת העותרים, אין כל הצדקה להותיר את הקטינה במצב מתמשך של חוסר ודאות. אין מדובר בענין טכני ופורמלי חסר חשיבות וההליכים המתמשכים שארעו במקרה זה בעניינה של הקטינה – גם לאחר הגשת העתירה – מעידים על כך."
