דיני ההגירה וההגנה על האישה המוכה
אין זה סוד, שזכויות האדם שקנו להן אחיזה איתנה במשפט החוקתי ובדיסציפלינות השונות של הדין הישראלי, היו למרמס בדיני ההגירה, ומשקלן בקרב מי שאמונים על מימושן ועל הוצאתן אל הפועל זניח, אם ניתן להן משקל כלשהו. שוב ושוב יש להיאבק על המובן מאליו: על הנחלתן בדיני ההגירה של הלכות מיוסדות בנות שנים – הלכות ששינו את פני המציאות ושאיש אינו מהרהר עוד אחריהן – בעניין הזכות לחיי משפחה, זכויותיהם של ילדים וטובתם, חירות מפני מאסר, הזכות להליך הוגן, זכות הטיעון, הזכות לשוויון, וכולי. זוהי משימה קשה ומתסכלת, משום שלדיני ההגירה יש נטייה הפוכה: להסיג את ההלכות שנפסקו בעניינים של זכויות האדם לאחור, כשעניינם של מהגרים עומד על הפרק. לעתים, הדרך להחדיר לדיני ההגירה, הדורסניים על פי כלל, את זכויות האדם, הוא על ידי גיוסם לעמוד לימינם של אזרחי ישראל.
כך, למשל, שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים – גם אלה המחמירים בדרך כלל עם מהגרי עבודה – אימצו פעם אחר פעם פרשנויות יצירתיות להוראות החוק הנוקשות, המגבילות את משך העסקתם של מהגרי עבודה בישראל, כדי לאפשר העסקה מתמשכת של מהגרי עבודה במתן טיפול סיעודי, וזאת משום טובתם של המטופלים הישראלים. פסק דין מן הימים האחרונים של השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב הוא דוגמה נוספת לאימוץ זכויות האדם אל דיני ההגירה, על מנת שישמשו הפעם להגנתן של אזרחיות ישראליות.
פסק הדין עוסק בעתירתה של אזרחית ישראלית לבטל את החלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך להסדרת מעמדו בישראל של בן זוגה, אזרח רומניה. בני הזוג נישאו לפני למעלה משבע שנים, וסמוך לאחר נישואיהם פנו בבקשה להסדיר את מעמדו של הגבר בישראל. הגבר קיבל רישיונות ישיבה ועבודה והחל בהליך לרכישת אזרחות. במהלך השנים פנתה האישה מספר פעמים למשרד הפנים בבקשה להפסיק את ההליך בשל האלימות של הגבר כלפיה. היא אף פנתה למשטרת ישראל ולבית המשפט לענייני משפחה, שנעתר לבקשתה והוציא נגד בן זוגה צווים להגנתה. פעם אחר פעם חזרה בה, וטענה שההדורים יושבו. היא ביקשה לבטל את הצווים שהוציא בית המשפט, וממשרד הפנים ביקשה לחדש את ההליך להסדרת מעמדו של בן זוגה. שלוש פעמים נעתר משרד הפנים. בפעם הרביעית סרב, והחליט לגרש את הגבר מישראל.
השופטת אגמון-גונן דחתה את העתירה. אפשר היה לקבוע, כי בידי משרד הפנים די ראיות לכך שהגבר אלים ומסוכן. סיכון בטחוני או פלילי, הנובע מאדם המבקש לרכוש מעמד בישראל, מוכר בדיני ההגירה כעילה המצדיקה דחיית הבקשה (גם אם הסיכון מופנה כלפי בת הזוג הישראלית. כך אף פסק בג"ץ). ואולם, השופטת אגמון-גונן אינה מתייחסת לכך כלל. לשיטתה, יש לגרש את הגבר מישראל, משום החובה להגן על אשתו הישראלית מפניו.
פסק הדין סוקר את תופעת האלימות במשפחה בכלל, ואת תופעת האלימות נגד נשים בפרט, ומצביע על המגמות החמורות והמדאיגות שבהתפשטותן. גירושו של בן הזוג מישראל, קובעת השופטת אגמון-גונן, הינו "החלטה שחבות רשויות המדינה, הן שר הפנים, הן בית המשפט, לעותרת, שבן זוגה הפך אותה לאישה מוכה... יש להעביר, בכל דרך, מסר חד משמעי ולפיו מעשים אלו חמורים ואסורים על פי הדין הישראלי. על בית המשפט להוקיע מעשי אלימות ככלל, ובפרט מעשי אלימות שנעשים נגד נשים, על כל גווניהם וצורותיהם, ובכל מקרה ודרך הבאים לפני בית המשפט".
לעותרת, ממשיך פסק הדין, זכות לחיי משפחה, ואולם בנסיבות העניין זכות זו נדחית מפני תסמונת האישה המוכה. נשים מוכות, הלכודות בכבלי הקשר המשפחתי האלים, מנהלות במקרים רבים קרב בנפשן, האם להיפרד מעל בן הזוג או להישאר עימו. התחושות המורכבות מביאות אותן לא אחת לבקש את רחמי הרשויות על בן הזוג, שנגדו התלוננו. המשפט הפלילי מכיר בתסמונת האישה המוכה, ומייחס לבקשה משקל מועט. השופטת אגמון-גונן קובעת, כי "גם בהליך המינהלי אין לתת לאישה להשלים עם גורלה ועל כן אין להתחשב בבקשתה, הנובעת מהמילכוד בו היא נמצאת. שהרי, ידוע הדבר כי קורבנות אלימות חוששות פעמים רבות מהבעת דעתן האמיתית. קורבנות אלו, אשר נפשן נחבלה לא פחות (ואולי אף יותר) מגופן, ובשל כך, ככלל, אינן מסוגלות לעמוד על זכויותיהן ועמדתן, נזקקות יותר מאחרות, להגנת בית המשפט".
שיקול נוסף, שיש להביאו בחשבון, "הוא עידוד נשים מוכות, קורבנות של עבירות אלימות במשפחה לפנות לרשויות... הקורבנות של עבירות מסוג זה יעדיפו, לעיתים קרובות, להימנע מההשפלה והפחד ולהמשיך לסבול ממעשים אלו, אלא אם ידעו שתלונתן מטופלת ונלקחת ברצינות". נשים רבות חוששות להתלונן, משום שהגשת התלונה עלולה לגרום להחרפת האלימות. יתרה מזו, אף אם הגבר נענש, הוא עלול להשתחרר מהכלא ולשוב לסורו. למשרד הפנים, כך על פי השופטת אגמון-גונן, כלי אפקטיבי יותר: "דווקא במקרה זה מאפשר החוק לשר הפנים להורות על גירושו של העותר מהארץ, כך שלעותרת לא תשקף סכנה ממנו בעתיד".
כלומר, בן הזוג הישראלי האלים של האישה הישראלית יישלח לכל היותר לכלא לתקופת מאסר ממושכת. אף דיסציפלינה משפטית אינה מאפשרת לרשות כלשהי למנוע מן האישה לשוב ולחיות במחיצתו. דיני ההגירה, לעומת זאת, רתומים להגנתה של האישה המוכה, שבן זוגה מהגר וטרם רכש בישראל מעמד של קבע. משרד הפנים מצווה להפריד בין אישה ישראלית לבין בן זוגה המהגר, שמתעלל בה, על ידי גירושו מישראל.
כך, למשל, שופטי בתי המשפט לעניינים מינהליים – גם אלה המחמירים בדרך כלל עם מהגרי עבודה – אימצו פעם אחר פעם פרשנויות יצירתיות להוראות החוק הנוקשות, המגבילות את משך העסקתם של מהגרי עבודה בישראל, כדי לאפשר העסקה מתמשכת של מהגרי עבודה במתן טיפול סיעודי, וזאת משום טובתם של המטופלים הישראלים. פסק דין מן הימים האחרונים של השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב הוא דוגמה נוספת לאימוץ זכויות האדם אל דיני ההגירה, על מנת שישמשו הפעם להגנתן של אזרחיות ישראליות.
פסק הדין עוסק בעתירתה של אזרחית ישראלית לבטל את החלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך להסדרת מעמדו בישראל של בן זוגה, אזרח רומניה. בני הזוג נישאו לפני למעלה משבע שנים, וסמוך לאחר נישואיהם פנו בבקשה להסדיר את מעמדו של הגבר בישראל. הגבר קיבל רישיונות ישיבה ועבודה והחל בהליך לרכישת אזרחות. במהלך השנים פנתה האישה מספר פעמים למשרד הפנים בבקשה להפסיק את ההליך בשל האלימות של הגבר כלפיה. היא אף פנתה למשטרת ישראל ולבית המשפט לענייני משפחה, שנעתר לבקשתה והוציא נגד בן זוגה צווים להגנתה. פעם אחר פעם חזרה בה, וטענה שההדורים יושבו. היא ביקשה לבטל את הצווים שהוציא בית המשפט, וממשרד הפנים ביקשה לחדש את ההליך להסדרת מעמדו של בן זוגה. שלוש פעמים נעתר משרד הפנים. בפעם הרביעית סרב, והחליט לגרש את הגבר מישראל.
השופטת אגמון-גונן דחתה את העתירה. אפשר היה לקבוע, כי בידי משרד הפנים די ראיות לכך שהגבר אלים ומסוכן. סיכון בטחוני או פלילי, הנובע מאדם המבקש לרכוש מעמד בישראל, מוכר בדיני ההגירה כעילה המצדיקה דחיית הבקשה (גם אם הסיכון מופנה כלפי בת הזוג הישראלית. כך אף פסק בג"ץ). ואולם, השופטת אגמון-גונן אינה מתייחסת לכך כלל. לשיטתה, יש לגרש את הגבר מישראל, משום החובה להגן על אשתו הישראלית מפניו.
פסק הדין סוקר את תופעת האלימות במשפחה בכלל, ואת תופעת האלימות נגד נשים בפרט, ומצביע על המגמות החמורות והמדאיגות שבהתפשטותן. גירושו של בן הזוג מישראל, קובעת השופטת אגמון-גונן, הינו "החלטה שחבות רשויות המדינה, הן שר הפנים, הן בית המשפט, לעותרת, שבן זוגה הפך אותה לאישה מוכה... יש להעביר, בכל דרך, מסר חד משמעי ולפיו מעשים אלו חמורים ואסורים על פי הדין הישראלי. על בית המשפט להוקיע מעשי אלימות ככלל, ובפרט מעשי אלימות שנעשים נגד נשים, על כל גווניהם וצורותיהם, ובכל מקרה ודרך הבאים לפני בית המשפט".
לעותרת, ממשיך פסק הדין, זכות לחיי משפחה, ואולם בנסיבות העניין זכות זו נדחית מפני תסמונת האישה המוכה. נשים מוכות, הלכודות בכבלי הקשר המשפחתי האלים, מנהלות במקרים רבים קרב בנפשן, האם להיפרד מעל בן הזוג או להישאר עימו. התחושות המורכבות מביאות אותן לא אחת לבקש את רחמי הרשויות על בן הזוג, שנגדו התלוננו. המשפט הפלילי מכיר בתסמונת האישה המוכה, ומייחס לבקשה משקל מועט. השופטת אגמון-גונן קובעת, כי "גם בהליך המינהלי אין לתת לאישה להשלים עם גורלה ועל כן אין להתחשב בבקשתה, הנובעת מהמילכוד בו היא נמצאת. שהרי, ידוע הדבר כי קורבנות אלימות חוששות פעמים רבות מהבעת דעתן האמיתית. קורבנות אלו, אשר נפשן נחבלה לא פחות (ואולי אף יותר) מגופן, ובשל כך, ככלל, אינן מסוגלות לעמוד על זכויותיהן ועמדתן, נזקקות יותר מאחרות, להגנת בית המשפט".
שיקול נוסף, שיש להביאו בחשבון, "הוא עידוד נשים מוכות, קורבנות של עבירות אלימות במשפחה לפנות לרשויות... הקורבנות של עבירות מסוג זה יעדיפו, לעיתים קרובות, להימנע מההשפלה והפחד ולהמשיך לסבול ממעשים אלו, אלא אם ידעו שתלונתן מטופלת ונלקחת ברצינות". נשים רבות חוששות להתלונן, משום שהגשת התלונה עלולה לגרום להחרפת האלימות. יתרה מזו, אף אם הגבר נענש, הוא עלול להשתחרר מהכלא ולשוב לסורו. למשרד הפנים, כך על פי השופטת אגמון-גונן, כלי אפקטיבי יותר: "דווקא במקרה זה מאפשר החוק לשר הפנים להורות על גירושו של העותר מהארץ, כך שלעותרת לא תשקף סכנה ממנו בעתיד".
כלומר, בן הזוג הישראלי האלים של האישה הישראלית יישלח לכל היותר לכלא לתקופת מאסר ממושכת. אף דיסציפלינה משפטית אינה מאפשרת לרשות כלשהי למנוע מן האישה לשוב ולחיות במחיצתו. דיני ההגירה, לעומת זאת, רתומים להגנתה של האישה המוכה, שבן זוגה מהגר וטרם רכש בישראל מעמד של קבע. משרד הפנים מצווה להפריד בין אישה ישראלית לבין בן זוגה המהגר, שמתעלל בה, על ידי גירושו מישראל.
תוצאה מרחיקת לכת זו, שמעוררת קושי, תזכה ודאי לתמיכה, אך גם לביקורת. כך או אחרת, הקביעה לפיה על משרד הפנים לטפל ברצינות בפנייה בעניין אלימות בין בני זוג, ולעשות שימוש בסמכויותיו כדי להיאבק בה, היא בעלת חשיבות רבה. חשיבותה נובעת משום שמשרד הפנים רואה לעצמו חובה שכזו, רק בשעה שהאישה היא אזרחית ישראלית, המתלוננת נגד בן זוגה המהגר. כשבן הזוג האלים הוא אזרח ישראלי, והחובה המוטלת על משרד הפנים אינה גירוש אלא הסדרת מעמדה של בת הזוג המהגרת, משרד הפנים אינו להוט לסייע כלל. למעשה, הוא אינו רואה לעצמו חובה שכזו, ולשיטתו, מדובר לכל היותר בעניין הומניטארי.
נשים שהקימו משפחות עם אזרחים ישראלים, היגרו לישראל, והחלו בהליך להסדרת מעמדן, מוצאות עצמן לא אחת קורבנות לקשר אלים. גבר אלים ומתעלל, אשר יודע כי זוגתו המהגרת תלויה בו לצורך הסדרת מעמדה במדינה שאליה העתיקה את מרכז חייה, עלול לנצל זאת. מהגרת בעלת מעמד ארעי או ללא מעמד כלל, המצויה בתחתית הסולם החברתי, ואינה יודעת, או מתקשה, או חוששת לעמוד על זכויותיה - היא טרף קל. במדינות רבות החוק מעודד מהגרות ומהגרים, שסובלים אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הם תלויים לצורך קבלת המעמד, לעזוב את "הספונסר", ומאפשר להם בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. בישראל, לעומת זאת, די בכך שתגענה לאוזני פקידי משרד הפנים שמועות על אודות אישה מהגרת, בת זוג של אזרח ישראלי, אשר עזבה את הבית, על מנת שההליך להסדרת מעמדה יופסק לאלתר.
אמנם, לפני כשנה, בעקבות מאבק ממושך, נקבע נוהל לטיפול בנשים שנפרדו מעל בני זוגן הישראלים בשל אלימות. ואולם, הנסיון מלמד שנשים רבות שסבלו אלימות קשה והתעללות נמשכת אינן עומדות בתנאיו של הנוהל, ובקשתן למעמד נדחית. כך, למשל, מי שלא השלימה פרק זמן שקבוע בנוהל במסגרת ההליך להסדרת מעמדה כבת זוג של אזרח. כלומר, אישה שחווה אלימות כבר מראשית הקשר אנוסה להיוותר עם הגבר המתעלל חודשים ארוכים בטרם תוכל לעזוב אותו ולבקש להסדיר את מעמדה באופן עצמאי. הנוהל אינו חל גם על מי שמעמדה לא הוסדר כהלכה במהלך תקופת הקשר עם בן הזוג הישראלי, ואינו מביא בחשבון מקרים, בהם גברים אינם מסדירים את מעמדן של בנות זוגם כחלק מדפוס השליטה. לא פעם נשמעים סיפוריהן של נשים, שבני זוגן הישראלים הודיעו להן, שלא ישתפו פעולה עם הליך הסדרת מעמדן על מנת שתהפוכנה שוהות שלא כדין, תפחדנה לנוע בחופשיות ותהיינה צייתניות. נשים אחרות, שהחלו בהליך וקיבלו רישיונות ישיבה ארעיים, מספרות על סחיטה ועל התעללות שגוברת בהתקרב המועדים, בהם עליהן לפנות עם בני זוגן למשרד הפנים בבקשה לחדש את רישיונות הישיבה. בחלק מן המקרים הגבר פוגע כך בזוגתו, ובבוא השעה לחידוש הרישיון מסרב ללוות אותה למשרד הפנים, והיא הופכת שוהה שלא כדין. גברים אחרים מתעמרים בנשותיהם ומאיימים, כי בכל עת יוכלו לפנות למשרד הפנים בבקשה לקטוע את ההליך, ולדרוש כי תגורשנה מישראל. חלקם אכן פונים למשרד הפנים, ולאחר מכן חוזרים בהם, וכל זאת כדי למשמע את הנשים.
נשים שהקימו משפחות עם אזרחים ישראלים, היגרו לישראל, והחלו בהליך להסדרת מעמדן, מוצאות עצמן לא אחת קורבנות לקשר אלים. גבר אלים ומתעלל, אשר יודע כי זוגתו המהגרת תלויה בו לצורך הסדרת מעמדה במדינה שאליה העתיקה את מרכז חייה, עלול לנצל זאת. מהגרת בעלת מעמד ארעי או ללא מעמד כלל, המצויה בתחתית הסולם החברתי, ואינה יודעת, או מתקשה, או חוששת לעמוד על זכויותיה - היא טרף קל. במדינות רבות החוק מעודד מהגרות ומהגרים, שסובלים אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הם תלויים לצורך קבלת המעמד, לעזוב את "הספונסר", ומאפשר להם בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. בישראל, לעומת זאת, די בכך שתגענה לאוזני פקידי משרד הפנים שמועות על אודות אישה מהגרת, בת זוג של אזרח ישראלי, אשר עזבה את הבית, על מנת שההליך להסדרת מעמדה יופסק לאלתר.
אמנם, לפני כשנה, בעקבות מאבק ממושך, נקבע נוהל לטיפול בנשים שנפרדו מעל בני זוגן הישראלים בשל אלימות. ואולם, הנסיון מלמד שנשים רבות שסבלו אלימות קשה והתעללות נמשכת אינן עומדות בתנאיו של הנוהל, ובקשתן למעמד נדחית. כך, למשל, מי שלא השלימה פרק זמן שקבוע בנוהל במסגרת ההליך להסדרת מעמדה כבת זוג של אזרח. כלומר, אישה שחווה אלימות כבר מראשית הקשר אנוסה להיוותר עם הגבר המתעלל חודשים ארוכים בטרם תוכל לעזוב אותו ולבקש להסדיר את מעמדה באופן עצמאי. הנוהל אינו חל גם על מי שמעמדה לא הוסדר כהלכה במהלך תקופת הקשר עם בן הזוג הישראלי, ואינו מביא בחשבון מקרים, בהם גברים אינם מסדירים את מעמדן של בנות זוגם כחלק מדפוס השליטה. לא פעם נשמעים סיפוריהן של נשים, שבני זוגן הישראלים הודיעו להן, שלא ישתפו פעולה עם הליך הסדרת מעמדן על מנת שתהפוכנה שוהות שלא כדין, תפחדנה לנוע בחופשיות ותהיינה צייתניות. נשים אחרות, שהחלו בהליך וקיבלו רישיונות ישיבה ארעיים, מספרות על סחיטה ועל התעללות שגוברת בהתקרב המועדים, בהם עליהן לפנות עם בני זוגן למשרד הפנים בבקשה לחדש את רישיונות הישיבה. בחלק מן המקרים הגבר פוגע כך בזוגתו, ובבוא השעה לחידוש הרישיון מסרב ללוות אותה למשרד הפנים, והיא הופכת שוהה שלא כדין. גברים אחרים מתעמרים בנשותיהם ומאיימים, כי בכל עת יוכלו לפנות למשרד הפנים בבקשה לקטוע את ההליך, ולדרוש כי תגורשנה מישראל. חלקם אכן פונים למשרד הפנים, ולאחר מכן חוזרים בהם, וכל זאת כדי למשמע את הנשים.
מי שבקשתה בכל זאת מטופלת על פי הנוהל לנשים מוכות, פוסעת בדרך חתחתים, שספק אם תצלח בה ללא ליווי של גורמים סוציאליים וארגוני זכויות אדם, וזאת בעיקר משום הצורך לאסוף ראיות ומסמכים להוכחת טענותיה בדבר ההתעללות שחוותה. רף ההוכחה הנדרשת עולה, אם הגבר הישראלי האלים מקדים את זוגתו ופונה לפניה למשרד הפנים, בבקשה להפסיק את ההליך להסדרת מעמדה. פנייתה המאוחרת של האישה נתפסת כניסיון להעליל על הגבר הישראלי שבחר להיפרד מעליה, רק כדי לזכות במעמד בישראל.
עניינה של האישה המוכה יידון, ככל שיידון, בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, ששמצתה ידועה. היא לא תופיע בפני הוועדה, ולא תגלה מה היו שיקוליה. ספק אם תדע מתי עניינה יידון בפני הוועדה. כיוון שהוועדה אינה מתכנסת לעתים תכופות, הרי שאין כל סיכוי שהבקשה תוכרע בתוך זמן קצר. במקרים רבים ההמתנה להחלטה עלולה לארוך למעלה משנה. אם רישיונה של האישה פוקע במהלך ההמתנה להחלטה, יהיה עליה להשחית את זמנה ולפנות למשרד הפנים שוב ושוב כדי לבקש לחדשו למספר חודשים בכל פעם, וזאת בתנאי שעבור כל בקשה ובקשה תשלם אגרה מלאה. בתקופת ההמתנה היא תתקשה לעבוד ולהתפרנס כראוי, משום שרישיונה קצוב לזמן קצר, ומעטים יסכימו להעסיקה. אם פקע רישיונה ולא חודש במועד – משום שלא ידעה שביכולתה להאריכו, או בשל הצורך לקבוע תור חודשים מראש, או משום שנדרשה להמציא מסמך שאינו בידיה, או כיוון שהלשכה האזורית של משרד הפנים מיאנה להאריך את רישיונה עד להכרעת הוועדה – היא תאבד את זכותה לעבוד בישראל כדין ואת זכויותיה הבריאותיות והסוציאליות.
"אישה זו, הקורבן, סירבה להמשיך עם מצבה כאישה מוכה, ועם כל הקשיים הכרוכים בכך הצליחה לקום נגד המציאות שנסה בעלה לכפות עליה, ופנתה לרשויות", פסקה השופטת אגמון-גונן. "אינטרס הציבור הוא שאישה לא תחשוש לשוב לביתה או לצאת ממנו פן תוכה. מאינטרס הציבור להבטיח כי כל אישה תוכל להביע ולעמוד על דעתה, ותחיה חיים שלווים, הן בביתה, הן מחוצה לו". זכויות אלה אינן רק זכויותיה של האישה הישראלית. באותה נחישות, שמפגין משרד הפנים בהחלטתו לגרש את הגבר המהגר האלים, עליו לפעול להסדרת מעמדה של האישה המהגרת, שאזרה עוז בנפשה ועזבה את בן זוגה הישראלי שפגע בה. עדכון (29.10.2009): על פסק הדין הוגש ערעור, במסגרתו הושג הסדר, ולפיו בן הזוג יקבל רישיון עבודה והקשר הזוגי ייבחן שוב. הקשר הזוגי לא האריך ימים, ועתירה שהגיש בן הזוג בדרישה להקנות לו מעמד נדחתה.
עניינה של האישה המוכה יידון, ככל שיידון, בפני הוועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים, ששמצתה ידועה. היא לא תופיע בפני הוועדה, ולא תגלה מה היו שיקוליה. ספק אם תדע מתי עניינה יידון בפני הוועדה. כיוון שהוועדה אינה מתכנסת לעתים תכופות, הרי שאין כל סיכוי שהבקשה תוכרע בתוך זמן קצר. במקרים רבים ההמתנה להחלטה עלולה לארוך למעלה משנה. אם רישיונה של האישה פוקע במהלך ההמתנה להחלטה, יהיה עליה להשחית את זמנה ולפנות למשרד הפנים שוב ושוב כדי לבקש לחדשו למספר חודשים בכל פעם, וזאת בתנאי שעבור כל בקשה ובקשה תשלם אגרה מלאה. בתקופת ההמתנה היא תתקשה לעבוד ולהתפרנס כראוי, משום שרישיונה קצוב לזמן קצר, ומעטים יסכימו להעסיקה. אם פקע רישיונה ולא חודש במועד – משום שלא ידעה שביכולתה להאריכו, או בשל הצורך לקבוע תור חודשים מראש, או משום שנדרשה להמציא מסמך שאינו בידיה, או כיוון שהלשכה האזורית של משרד הפנים מיאנה להאריך את רישיונה עד להכרעת הוועדה – היא תאבד את זכותה לעבוד בישראל כדין ואת זכויותיה הבריאותיות והסוציאליות.
"אישה זו, הקורבן, סירבה להמשיך עם מצבה כאישה מוכה, ועם כל הקשיים הכרוכים בכך הצליחה לקום נגד המציאות שנסה בעלה לכפות עליה, ופנתה לרשויות", פסקה השופטת אגמון-גונן. "אינטרס הציבור הוא שאישה לא תחשוש לשוב לביתה או לצאת ממנו פן תוכה. מאינטרס הציבור להבטיח כי כל אישה תוכל להביע ולעמוד על דעתה, ותחיה חיים שלווים, הן בביתה, הן מחוצה לו". זכויות אלה אינן רק זכויותיה של האישה הישראלית. באותה נחישות, שמפגין משרד הפנים בהחלטתו לגרש את הגבר המהגר האלים, עליו לפעול להסדרת מעמדה של האישה המהגרת, שאזרה עוז בנפשה ועזבה את בן זוגה הישראלי שפגע בה. עדכון (29.10.2009): על פסק הדין הוגש ערעור, במסגרתו הושג הסדר, ולפיו בן הזוג יקבל רישיון עבודה והקשר הזוגי ייבחן שוב. הקשר הזוגי לא האריך ימים, ועתירה שהגיש בן הזוג בדרישה להקנות לו מעמד נדחתה.
