גיור ומעמד
הקוראים ממשרד הפנים ומן הפרקליטות ודאי ישמחו לגלות: נמצא לנו תחום, בו אנו תמימי דעים. אנו חלוקים ודאי על הטעמים, אבל שותפים לתוצאה.
בתי הדין הממלכתיים המיוחדים לגיור, שהוקמו בעקבות המלצות ועדת נאמן, אינם מגיירים אלא תושבי קבע ואזרחים ישראלים. כלומר, הליכי הגיור אינם מיועדים למי שעתידים לרכוש מעמד בישראל, אלא למי שמעמדם מוסדר בישראל באופן קבוע. עוד בשנת 2005 פסק בג"ץ, שבתי הדין לגיור רשאים לתאם את מדיניותם עם משרד הפנים, וסירובם לגייר מי ששוהים בישראל ללא היתר הוא סביר. בשנת 2006 פירסמו בתי הדין קריטריונים בעניין זה, בהם נקבע, כי לא יפתחו הליכי גיור ל"נתינים זרים" (מי שאינם תושבי קבע או אזרחים), אלא בנסיבות מיוחדות, על פי החלטת ועדת חריגים. בפסק דין שניתן לאחרונה, שב ואישר בג"ץ את מדיניות מערך הגיור, לפיה "נתינים זרים", שעניינם יכול לבוא לפני הוועדה, הם מי ששוהים בישראל כדין.
התוצאה, כאמור, ראויה. מתן מעמד של קבע, ובדרגתו הגבוהה ביותר – אזרחות, באופן אוטומטי, למי שהשלים הליך של המרת דת, הוא אבסורד. אין זה משנה כלל מיהו הגורם המגייר, ובחסות איזה זרם בחר אדם להמיר את דתו. המרת דת היא עניין שבין אדם לבין עצמו ובינו לבין אלוהיו, ולא צריך להיות בינה לבין ענייני הגירה ומעמד אזרחי דבר וחצי דבר. הסדרת מעמדו של אדם במדינה ראוי לה שתתבסס על קריטריונים שוויוניים של זיקה למקום, או על קשר לנתיניה של המדינה, או על צורך מיוחד, ולא על אקט דתי.
קביעת בג"ץ, כי "גיור אינו מסוג השירותים שקיים הכרח לספקם לכל אדם בין אם הוא שוהה בישראל כדין ובין אם לאו" נכונה, ואולם אינה שלמה. המדינה אינה צריכה לספק שירותי גיור או שירותים אחרים להמרת דת. אין סתירה גדולה יותר לחופש הדת והמצפון מרגולציה של הליכי המרת הדת וממעורבות של גורמים ממלכתיים בהם, וזאת גם כשמדובר באזרחים ובתושבים ישראלים. יש לא מעט טעם בחלק מן הטענות, שמובאות היום ב"הארץ", מפי מהגרים מחבר העמים, המוחים נגד מפעלות הגיור של המדינה, ונגד השאיפות של גורמים שונים לגייר מהגרים שאינם יהודים: "נכון שאין פה אינקוויזיציה, אבל יש שטיפת מוח. זה כמו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות גיור הערבים; במקום טרנספר - המציאו את הגיור. הרוסים מקבלים את כל העניין כעלבון קשה, והעלבון שלהם כאן מקרין גם לרוסיה. כבר נשמעו שם קולות להפעיל שם את אותן אמות מידה המקובלות כאן, ולהתנות קידום של יהודים בהתנצרות."
בתי הדין הממלכתיים המיוחדים לגיור, שהוקמו בעקבות המלצות ועדת נאמן, אינם מגיירים אלא תושבי קבע ואזרחים ישראלים. כלומר, הליכי הגיור אינם מיועדים למי שעתידים לרכוש מעמד בישראל, אלא למי שמעמדם מוסדר בישראל באופן קבוע. עוד בשנת 2005 פסק בג"ץ, שבתי הדין לגיור רשאים לתאם את מדיניותם עם משרד הפנים, וסירובם לגייר מי ששוהים בישראל ללא היתר הוא סביר. בשנת 2006 פירסמו בתי הדין קריטריונים בעניין זה, בהם נקבע, כי לא יפתחו הליכי גיור ל"נתינים זרים" (מי שאינם תושבי קבע או אזרחים), אלא בנסיבות מיוחדות, על פי החלטת ועדת חריגים. בפסק דין שניתן לאחרונה, שב ואישר בג"ץ את מדיניות מערך הגיור, לפיה "נתינים זרים", שעניינם יכול לבוא לפני הוועדה, הם מי ששוהים בישראל כדין.
התוצאה, כאמור, ראויה. מתן מעמד של קבע, ובדרגתו הגבוהה ביותר – אזרחות, באופן אוטומטי, למי שהשלים הליך של המרת דת, הוא אבסורד. אין זה משנה כלל מיהו הגורם המגייר, ובחסות איזה זרם בחר אדם להמיר את דתו. המרת דת היא עניין שבין אדם לבין עצמו ובינו לבין אלוהיו, ולא צריך להיות בינה לבין ענייני הגירה ומעמד אזרחי דבר וחצי דבר. הסדרת מעמדו של אדם במדינה ראוי לה שתתבסס על קריטריונים שוויוניים של זיקה למקום, או על קשר לנתיניה של המדינה, או על צורך מיוחד, ולא על אקט דתי.
קביעת בג"ץ, כי "גיור אינו מסוג השירותים שקיים הכרח לספקם לכל אדם בין אם הוא שוהה בישראל כדין ובין אם לאו" נכונה, ואולם אינה שלמה. המדינה אינה צריכה לספק שירותי גיור או שירותים אחרים להמרת דת. אין סתירה גדולה יותר לחופש הדת והמצפון מרגולציה של הליכי המרת הדת וממעורבות של גורמים ממלכתיים בהם, וזאת גם כשמדובר באזרחים ובתושבים ישראלים. יש לא מעט טעם בחלק מן הטענות, שמובאות היום ב"הארץ", מפי מהגרים מחבר העמים, המוחים נגד מפעלות הגיור של המדינה, ונגד השאיפות של גורמים שונים לגייר מהגרים שאינם יהודים: "נכון שאין פה אינקוויזיציה, אבל יש שטיפת מוח. זה כמו לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות גיור הערבים; במקום טרנספר - המציאו את הגיור. הרוסים מקבלים את כל העניין כעלבון קשה, והעלבון שלהם כאן מקרין גם לרוסיה. כבר נשמעו שם קולות להפעיל שם את אותן אמות מידה המקובלות כאן, ולהתנות קידום של יהודים בהתנצרות."
