על פי הדין ועל פי התחייבותה
לפני למעלה משנתיים פסק בג"ץ, כי "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם אינו יכול להמשיך ולעמוד. ההסדר הפך את העובדים לצמיתים של מעסיקיהם, פסק בג"ץ, פגע באוטונומיה של העובדים כבני אדם, ושלל מהם את חירותם. "הסדר הכבילה יצר מעין עבדות בגרסה מודרנית", נקבע. "כיצד זה שבעלי סמכות בארצנו כך רואים לנהוג", תהו שופטי בג"ץ והוסיפו: "כלימה תכסה את פנינו". בג"ץ הורה למדינה לגבש הסדר העסקה חדש, שאינו מפקיע את רישיונות העבודה של מהגרי העבודה ואינו טומן בחובו שום סנקציה בשל סיום יחסי העבודה. מה שארע לפסק הדין הוא תעלומה של ממש. בית המשפט נתן את פסק הדין החשוב ביותר בעניינם של מהגרי עבודה בישראל. ואולם, עוד בטרם הספקת לקרוא את פסק הדין עד למחציתו, הוא נפח את נשמתו, ונקבר קבורת חמור. דבר לא ארע. הכבילה נותרה כשהיתה, שרירה וקיימת, נוראה מתמיד. מהגר עבודה שעוזב את מעסיקו מכל טעם שהוא מאבד את מעמדו בארץ, נעצר, נאסר ומגורש. בתי הכלא מלאים בעובדים ש"סרחו", ועזבו את מעסיקיהם.
בעלי הסמכות, שכלימה אמורה היתה לכסות את פניהם, מתעלמים מפסק הדין. בהתנהלות משרד הפנים ומשטרת ההגירה, בכתבי הטענות של פרקליטות המדינה, בפסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים ובמידה רבה גם של בית המשפט העליון – אין לפסק הדין זכר. דומה שכלל אינם מכירים אותו. אחת הפרקליטות, שמופיעה מדי שנה בעשרות תיקים בעניינים של מעצר, של גירוש ושל השמה מחדש של מהגרי עבודה, הודתה בפניי לפני מספר חודשים, שמעולם לא שמעה על פסק הדין.
בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון דנים גם כיום בענייניהם של מהגרי עבודה ש"עשו דין לעצמם" ועזבו את מעסיקיהם. בדרך כלל מתירים בתי המשפט לגרש את מהגרי העבודה, שהרהיבו עוז בנפשם לעזוב את מעסיקיהם, ואולם לפעמים הם חסים עליהם. הרחומים שבין השופטים בוחנים את נהלי משרד הפנים בעניין מעבר בין מעסיקים ובעניין השמה מחדש של עובדים שעזבו את מעסיקיהם, וקובעים שראוי לסטות מהם בנסיבות העניין, "לפנים משורת הדין". הם אינם מכירים את פסק הדין בו נקבע שאותם מהגרי עבודה נקטו ב"פעולה לגיטימית" ומימשו "זכות יסוד הנתונה לכל עובד", ומשום כך הנהלים אינם חוקיים. הם אינם יודעים, שזכותו של מהגר עבודה להחליף את מעסיקו ללא סנקציה היא הדין. העובדה שיש להמשיך ולעתור פעם אחר פעם, ולשוב ולעסוק בסטיות מן הנהלים - שהיו צריכים להתנדף זה מכבר כנפיחה המצחינה ממוסריותם הקלוקלת של הוגיהם ושל מיישמיהם, ושל כל מי שהגנו עליהם ואישרו אותם - היא מחפירה.
לא מכבר דיווחה כאן ענת קדרון מ"קו לעובד" על נוהג חדש שפשה במשרד הפנים: התניית רישיון עבודה למהגר עבודה, שמבקש להחליף את מעסיקו, בחתימתו על מסמך, לפיו זהו מעסיקו האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה על מהגר העבודה לעזוב את ישראל. אפילו במסגרת "הסדר הכבילה", שנפסק שאינו חוקי, רשאי עובד, על פי הנהלים לפחות, לבקש להחליף את מעסיקיו. כאמור, בית המשפט פסק שהנהלים אינם מרפאים את אי החוקיות שבהסדר. משרד הפנים לא רק מתעלם מן הפסיקה. הוא החמיר את מדיניותו. השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. למהגרת העבודה, שעניינה הובא בפני בית המשפט, ניתן רישיון בתנאי שתחתום על התחייבות שתעזוב את הארץ עם תום עבודתה אצל מעסיק מסוים. "עם סיום העסקתה", פסקה השופטת רובינשטיין בסוף השבוע, "אך סביר הוא כי העותרת תעשה את שהתחייבה לו ותצא מישראל על פי הדין ועל פי התחייבותה."
בעלי הסמכות, שכלימה אמורה היתה לכסות את פניהם, מתעלמים מפסק הדין. בהתנהלות משרד הפנים ומשטרת ההגירה, בכתבי הטענות של פרקליטות המדינה, בפסקי הדין של בתי המשפט לעניינים מינהליים ובמידה רבה גם של בית המשפט העליון – אין לפסק הדין זכר. דומה שכלל אינם מכירים אותו. אחת הפרקליטות, שמופיעה מדי שנה בעשרות תיקים בעניינים של מעצר, של גירוש ושל השמה מחדש של מהגרי עבודה, הודתה בפניי לפני מספר חודשים, שמעולם לא שמעה על פסק הדין.
בתי המשפט לעניינים מינהליים ובית המשפט העליון דנים גם כיום בענייניהם של מהגרי עבודה ש"עשו דין לעצמם" ועזבו את מעסיקיהם. בדרך כלל מתירים בתי המשפט לגרש את מהגרי העבודה, שהרהיבו עוז בנפשם לעזוב את מעסיקיהם, ואולם לפעמים הם חסים עליהם. הרחומים שבין השופטים בוחנים את נהלי משרד הפנים בעניין מעבר בין מעסיקים ובעניין השמה מחדש של עובדים שעזבו את מעסיקיהם, וקובעים שראוי לסטות מהם בנסיבות העניין, "לפנים משורת הדין". הם אינם מכירים את פסק הדין בו נקבע שאותם מהגרי עבודה נקטו ב"פעולה לגיטימית" ומימשו "זכות יסוד הנתונה לכל עובד", ומשום כך הנהלים אינם חוקיים. הם אינם יודעים, שזכותו של מהגר עבודה להחליף את מעסיקו ללא סנקציה היא הדין. העובדה שיש להמשיך ולעתור פעם אחר פעם, ולשוב ולעסוק בסטיות מן הנהלים - שהיו צריכים להתנדף זה מכבר כנפיחה המצחינה ממוסריותם הקלוקלת של הוגיהם ושל מיישמיהם, ושל כל מי שהגנו עליהם ואישרו אותם - היא מחפירה.
לא מכבר דיווחה כאן ענת קדרון מ"קו לעובד" על נוהג חדש שפשה במשרד הפנים: התניית רישיון עבודה למהגר עבודה, שמבקש להחליף את מעסיקו, בחתימתו על מסמך, לפיו זהו מעסיקו האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה על מהגר העבודה לעזוב את ישראל. אפילו במסגרת "הסדר הכבילה", שנפסק שאינו חוקי, רשאי עובד, על פי הנהלים לפחות, לבקש להחליף את מעסיקיו. כאמור, בית המשפט פסק שהנהלים אינם מרפאים את אי החוקיות שבהסדר. משרד הפנים לא רק מתעלם מן הפסיקה. הוא החמיר את מדיניותו. השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. למהגרת העבודה, שעניינה הובא בפני בית המשפט, ניתן רישיון בתנאי שתחתום על התחייבות שתעזוב את הארץ עם תום עבודתה אצל מעסיק מסוים. "עם סיום העסקתה", פסקה השופטת רובינשטיין בסוף השבוע, "אך סביר הוא כי העותרת תעשה את שהתחייבה לו ותצא מישראל על פי הדין ועל פי התחייבותה."
