שחלוף
לעתים נדירות חושף בית המשפט את האופן בו משרתת מדינת ישראל באמצעות עיצוב מדיניות ההגירה את מי שפרנסתם בייבוא מהגרי עבודה. בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר הצביעה על כך השופטת מיכל אגמון-גונן מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב במפורש.
העתירה עסקה במהגרי עבודה מסין שבאו לישראל כדי להשתלב בענף התעשייה. מסיבות שונות שאינן תלויות בהם – צמצום מספר ההיתרים להעסקה בתעשייה וסגירת מפעלים – איבדו את משרותיהם. מהגרי העבודה ביקשו לעבור לעבוד בענף הבנייה ולהשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק (63 חודשים). תחילה סרב משרד הפנים לאפשר להם זאת. בהמשך שינה את מדיניותו, וקבע שיאפשר מעבר בין הענפים, ואולם רק בתנאי "שחלוף"; מהגר עבודה מענף התעשייה יוכל להשתלב בבנייה רק על חשבון מהגר עבודה אחר באותו ענף.
לא נמצאה ולו חברה אחת בתחום הבנייה שתסכים להעסיק את מהגרי העבודה בתנאים אלה. השופטת מיכל אגמון-גונן חיוותה דעתה שתנאי השחלוף אינו סביר. הוצע לרכז רשימה של מהגרי עבודה, שאיבדו את משרותיהם בתעשייה, ולהעמידה לרשות המעסיקים בענף הבנייה. משרד הפנים השיב, שהוא אינו "משרד תעסוקה לעובדים זרים", והסביר שמטרת השחלוף היא צמצום מספר מהגרי העבודה. ואולם, בעוד ההליך מתנהל התברר, שהמדינה איפשרה לייבא עוד 500 מהגרי עבודה חדשים לעבודה בבנייה – כאלה שמשלמים דמי תיווך תמורת האפשרות לבוא לעבוד בישראל.
רק מספר ימים לפני המועד שנקבע לשימוע פסק הדין, הודיע משרד הפנים על ביטול תנאי השחלוף, ועל מתן אפשרות למהגרי עבודה מתחום התעשייה לעבור לעבוד בבנייה. העובדים העותרים ביקשו לאפשר להם להשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק, ולא למנות במסגרתה את התקופה שנותרו ללא עבודה בשל מדיניות משרד הפנים. השופטת אגמון-גונן קיבלה את עמדתם: "הפחתת מספר היתרי ההעסקה בענף התעשייה באופן דרסטי, והקשחת התנאים לקבלת היתרים [...] הביאו למצב שבו עובדים זרים רבים שהיו מיועדים לעבוד בתחום התעשייה, ביניהם העותרים, הפכו למחוסרי עבודה. לפיכך, חלה על המשיבה חובה מוסרית לאפשר את ניוד העובדים הזרים שהגיעו לארץ על מנת לעבוד בענף התעשייה בהתאם להיתרים שניתנו ע"י המשיבה, תוך ציפייה לשהות בארץ ולעבוד בה במשך תקופה סבירה. [...] תחת הטלת הגבלות על התאגידים [...] בחרה המשיבה להטיל הגבלות על העובדים הזרים. ברי, כי התאגידים הם בעלי אינטרס כלכלי, שכן [...] הבאת העובדים הזרים והעסקתם הוא מקור פרנסתם, והשיקול המרכזי העומד לנגד עיניהם הוא השיקול הכלכלי. התאגידים אינם מחויבים לשיקולים של מימוש וקידום מדיניות הממשלה להפחתת מספר העובדים הזרים בארץ ולשיקולים הומניטאריים. לא כך המשיבה, המחויבת לשיקולים אלה. [...] בשל עמדתו הדווקנית של משרד הפנים, בשל העובדה שלא אישר לאותם עותרים [...] לעבוד [...] אף באופן זמני עד לבירור העתירה בעניינם, בשל הנזק שנגרם לעותרים עת שהמתינו למשרד הפנים כאשר הם נתונים בלחץ כלכלי, אני מוצאת לנכון להיענות לשתי הבקשות האמורות של העותרים, ולאפשר לכל אחד מהם לעבוד את מלוא התקופה של 63 חודשים, כאשר התקופה שבה נמנע מהם לעבוד בשל התמשכות ההליכים מול המשיבה לא תבוא במניין התקופה המותרת הכוללת, וכן לפסוק הוצאות לטובתם."
העתירה עסקה במהגרי עבודה מסין שבאו לישראל כדי להשתלב בענף התעשייה. מסיבות שונות שאינן תלויות בהם – צמצום מספר ההיתרים להעסקה בתעשייה וסגירת מפעלים – איבדו את משרותיהם. מהגרי העבודה ביקשו לעבור לעבוד בענף הבנייה ולהשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק (63 חודשים). תחילה סרב משרד הפנים לאפשר להם זאת. בהמשך שינה את מדיניותו, וקבע שיאפשר מעבר בין הענפים, ואולם רק בתנאי "שחלוף"; מהגר עבודה מענף התעשייה יוכל להשתלב בבנייה רק על חשבון מהגר עבודה אחר באותו ענף.
לא נמצאה ולו חברה אחת בתחום הבנייה שתסכים להעסיק את מהגרי העבודה בתנאים אלה. השופטת מיכל אגמון-גונן חיוותה דעתה שתנאי השחלוף אינו סביר. הוצע לרכז רשימה של מהגרי עבודה, שאיבדו את משרותיהם בתעשייה, ולהעמידה לרשות המעסיקים בענף הבנייה. משרד הפנים השיב, שהוא אינו "משרד תעסוקה לעובדים זרים", והסביר שמטרת השחלוף היא צמצום מספר מהגרי העבודה. ואולם, בעוד ההליך מתנהל התברר, שהמדינה איפשרה לייבא עוד 500 מהגרי עבודה חדשים לעבודה בבנייה – כאלה שמשלמים דמי תיווך תמורת האפשרות לבוא לעבוד בישראל.
רק מספר ימים לפני המועד שנקבע לשימוע פסק הדין, הודיע משרד הפנים על ביטול תנאי השחלוף, ועל מתן אפשרות למהגרי עבודה מתחום התעשייה לעבור לעבוד בבנייה. העובדים העותרים ביקשו לאפשר להם להשלים את תקופת ההעסקה המותרת בחוק, ולא למנות במסגרתה את התקופה שנותרו ללא עבודה בשל מדיניות משרד הפנים. השופטת אגמון-גונן קיבלה את עמדתם: "הפחתת מספר היתרי ההעסקה בענף התעשייה באופן דרסטי, והקשחת התנאים לקבלת היתרים [...] הביאו למצב שבו עובדים זרים רבים שהיו מיועדים לעבוד בתחום התעשייה, ביניהם העותרים, הפכו למחוסרי עבודה. לפיכך, חלה על המשיבה חובה מוסרית לאפשר את ניוד העובדים הזרים שהגיעו לארץ על מנת לעבוד בענף התעשייה בהתאם להיתרים שניתנו ע"י המשיבה, תוך ציפייה לשהות בארץ ולעבוד בה במשך תקופה סבירה. [...] תחת הטלת הגבלות על התאגידים [...] בחרה המשיבה להטיל הגבלות על העובדים הזרים. ברי, כי התאגידים הם בעלי אינטרס כלכלי, שכן [...] הבאת העובדים הזרים והעסקתם הוא מקור פרנסתם, והשיקול המרכזי העומד לנגד עיניהם הוא השיקול הכלכלי. התאגידים אינם מחויבים לשיקולים של מימוש וקידום מדיניות הממשלה להפחתת מספר העובדים הזרים בארץ ולשיקולים הומניטאריים. לא כך המשיבה, המחויבת לשיקולים אלה. [...] בשל עמדתו הדווקנית של משרד הפנים, בשל העובדה שלא אישר לאותם עותרים [...] לעבוד [...] אף באופן זמני עד לבירור העתירה בעניינם, בשל הנזק שנגרם לעותרים עת שהמתינו למשרד הפנים כאשר הם נתונים בלחץ כלכלי, אני מוצאת לנכון להיענות לשתי הבקשות האמורות של העותרים, ולאפשר לכל אחד מהם לעבוד את מלוא התקופה של 63 חודשים, כאשר התקופה שבה נמנע מהם לעבוד בשל התמשכות ההליכים מול המשיבה לא תבוא במניין התקופה המותרת הכוללת, וכן לפסוק הוצאות לטובתם."
