המרשם הכבוש

בג"ץ שוב מיתמם. ישראל מסרבת לתת לבנו של תושב הגדה המערבית אשרה לצורך כניסה לשטחים ורישום במרשם הפלסטיני, כי לא ביקש במועד, בטרם מלאו לו שש עשרה. מדוע לא עשה כן? משום שמאז שנת 2000, עוד קודם שמלאו לו שש עשרה, ישראל ממאנת לטפל בבקשות לרישום במרשם הפלסטיני. בג"ץ לא מצא טעם להתערב, ודחה את העתירה. אולי בעתיד, חתם בג"ץ, במסגרת "הקלות" של "שעת כושר מדינית" תיתכן "מחווה" שתאפשר את רישומו של העותר.

פעם אחר פעם מציגה פרקליטות המדינה בפני בג"ץ תמונה מטעה, וטופלת את האשמה על הרשות הפלסטינית, שאינה מעבירה, כך הטענה, את הבקשות לרישום של תושבים חדשים לאישור ישראל. אלא שמאז ראשית שנות האלפיים ישראל היא זו שמסרבת לקבל מן הרשות בקשות ולאשר אותן לרישום. כלומר, היא דווקא מקבלת את הבקשות, אבל רק כשמתחשק לה. מחווה הומניטארית, קוראים לזה כאמור, או "מתן הקלות לרשות הפלסטינית" (כפי שמבשר עיתון "הארץ" בגליון יום שישי: "ישראל אישרה שלשום לרשות הפלסטינית להעניק 10,000 תעודות זהות לתושבי הגדה ועזה ששוהים שם ללא אישור").

במאמרם "ליברליזם והזכות לתרבות" מציינים אבישי מרגלית ומשה הלברטל, כי "הסמל של הריבונות אינו רק כלי-הנשק של החיילים, אלא גם חותמות הגומי של הפקידים שבודקים את הדרכונים." לא רק חותמות הגומי. השליטה במחשבי מרשם האוכלוסין, ממש כמו השליטה במעברים, כמו השליטה במחסומים, כמו השליטה בחשמל, היא סממן של כיבוש.

"מי שאינו במחשב אינו קיים", הסבירה עמירה הס את המשך הכיבוש בגדה ובעזה במאמר מאלף ב"הארץ" לאחר ביצוע "ההתנתקות": "שליטת ישראל במעברי הגבול ובחופש התנועה הפלסטיני אינה מתבטאת רק בנוכחות במחסומים ובמעברים. היא נובעת קודם כל מהשליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני. מספרי הזיהוי, לידות, מיתות, נישואין, החלפת כתובת: אם פרטים אלה לא עודכנו במחשב של משרד הפנים הישראלי, משמע שאינם קיימים. אם ישראל אינה מאשרת פעולת רישום כלשהי - פקיד משרד הפנים הפלסטינאי אינו יכול לעשות דבר. לנציג הישראלי של משרד הפנים היושב במשרדי מינהלת התיאום והקישור (מת"ק) יש יותר סמכות ממנו."