מבט ממזרח על חגיגות איחוד ירושלים
לאחר כיבוש ירושלים המזרחית ב-1967 הקנתה ישראל לתושבים הפלסטינים, שהתגוררו בשטח שסופח לישראל, תושבות קבע. לתושבים הפלסטינים לא היתה ברירה של ממש. משמעות הסירוב לקבל את המעמד היתה שלילת הזכות להמשיך ולהתגורר בבתיהם וסיכון בגירוש. על מנת להפוך לאזרחים על תושבי ירושלים המזרחית להגיש מיוזמתם בקשה מיוחדת ולהישבע אמונים למדינת ישראל. מעטים נאותים לכך. כך נולד מעמדם המעוות של תושבי ירושלים המזרחית: תושבי ישראל בעל כורחם.
המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.
מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים. תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.
ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.
על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.
לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.
עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.
המשפט הבין-לאומי והקהילה הבין-לאומית אינם מכירים בסיפוח החד-צדדי של ירושלים המזרחית ובתוקפם של המהלכים שעשתה ישראל להחלת ריבונותה באזור זה, ורואים בו שטח כבוש. אף כל המדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל אינן מכירות בסיפוח. חרף רוממות "אחדות העיר" בגרונם של מקבלי ההחלטות בישראל, הרי שגם ישראל מכירה בפועל בכך שתושבי ירושלים המזרחית אינם שונים מתושבי הגדה המערבית, ואף מעודדת את זיקתם לשטחים הכבושים ולרשות הפלסטינית. הדברים באים לידי ביטוי מפורש בהסכמי אוסלו, בהם הכירה ישראל בזכותם של תושבי ירושלים המזרחית לבחור ולהיבחר בבחירות לראשות הרשות הפלסטינית ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בפועל השתתפו תושבי ירושלים המזרחית בכל מערכות הבחירות שהתקיימו עד היום ברשות הפלסטינית.
מדינת ישראל רוצה "ללכת עם ולהרגיש בלי": חפצה בשטח אך לא בתושביו. מאז סיפוח ירושלים המזרחית סימנו להן ממשלות ישראל כיעד השגת רוב יהודי בירושלים תוך דחיקת תושביה הפלסטינים של העיר אל מחוצה לה. כדי להשיג מטרה זו נוקטת ישראל במדיניות של אפליה מכוונת בתחומים שונים. תושבי ירושלים המזרחית מופלים לרעה בכל הקשור למדיניות התכנון והבנייה ולהשקעות בתשתיות פיזיות ובשירותים הממשלתיים והעירוניים - רווחה, תעסוקה, חינוך, דואר, מים, ביוב, תברואה, כבישים ומרחבים ציבוריים. ירושלים המזרחית היא עניה ומוזנחת. דומה, כי הדרך הבוטה ביותר בה פועלת ישראל היא שלילת הזכויות האזרחיות מתושבי ירושלים המזרחית.
ישראל מתייחסת אל תושבי ירושלים המזרחית כאל זרים, שאת מעמדם אפשר לשלול כעניין שבשגרה. התושבים הפלסטינים נאלצים לשוב ולהוכיח את תושבותם בעיר בפני משרד הפנים ובפני המוסד לביטוח לאומי, המנהלים חקירות ובדיקות, שכל תכליתן להפקיע את תושבותם בגין מגורים מחוץ לתחום, בו חלים "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה". מי שהתגוררו מספר שנים מחוץ לישראל (אפילו בשטחים הכבושים), ומי שרכשו מעמד של קבע במדינה אחרת, עלולים לאבד את תושבותם, ועימה את זכותם לשוב למולדתם. "הטרנספר השקט" מתרחש לא אחת באופן שרירותי, ללא הודעה מוקדמת וללא מתן זכות טיעון, ומתגלה רק בדיעבד, אגב הגשת בקשה לקבלת שירותים.
על פי נתונים שמקורם במשרד הפנים, מאז שנת 1967 ועד לשנת 2006 הפקיע משרד הפנים את מעמדם של למעלה מ-8,200 תושבים פלסטינים. בשנת 2006 לבדה הפקיע משרד הפנים את תושבותם של 1,363 איש. העלייה החדה במספר ביטולי התושבות נומקה כ"שיפור תהליכי עבודה ובקרה של המשרד". במלים אחרות, לדידו של משרד הפנים "התייעלות" אין פירושה מתן שירות טוב יותר לרווחת התושבים, אלא לכידת כמה שיותר פלסטינים ברשתה של מדיניות הפקעת התושבות.
לשכת משרד הפנים בירושלים המזרחית הפכה סמל לשירות מחפיר ובלתי נסבל. העומס בלשכה הוא עצום, והטיפול בפניות נמשך חודשים ארוכים ובמקרים רבים שנים ארוכות. התושבים נאלצים להמתין בתור ארוך (חרף העברתה של הלשכה למשכן חדש), ולא פעם גם אלה שזוכים להיכנס אל הלשכה, נשלחים מבלי שיקבלו שירות. רבים מן הפונים בבקשה לשירות נאלצים להסתייע בעורכי דין, ורבים נאלצים לפנות לבית המשפט, על מנת לקבל את מבוקשם.
עבור שירותים בסיסיים כמו הסדרת מעמדם של ילדים ורישומם נגבות אגרות בשיעור של מאות שקלים חדשים, והמבקשים נדרשים להמציא אין ספור מסמכים. ילדים רבים נותרים ללא מעמד, ללא זכויות סוציאליות וללא ביטוח בריאות. עבור הסדרת מעמדם של בני זוג גובה משרד הפנים אגרה בשיעור שגבוה מ-2,500 שקלים חדשים - כפול משיעור האגרה שנגבית מאזרחים.
החוק הגזעני, האוסר על הקניית מעמד של קבע בישראל לתושבי השטחים הכבושים, פוגע אנושות בתושבים הפלסטינים של ירושלים המזרחית, שעבורם תושבי הגדה המערבית הם הפוטנציאל הטבעי ביותר להקמת משפחה. גם ילדים נפגעים מן החוק באופן חמור. בשל הזיקה ההדוקה לגדה נרשמים לא פעם ילדיהם של תושבי ירושלים המזרחית עם לידתם במרשם של הרשות הפלסטינית. כיוון שכך הם נחשבים על ידי משרד הפנים לתושבי השטחים הכבושים, שאינם זכאים לרכוש מעמד של קבע בישראל.
בשולי התחום המוניציפאלי של ירושלים מתגוררים תושבים פלסטינים רבים שמעמדם לא הוסדר. לכל אורך השנים שמרו על זיקה לגדה המערבית. הקמת גדר ההפרדה ניתקה אותם ממרכז חייהם בגדה, וכלאה אותם בתחום ירושלים המזרחית ללא מעמד. בחודש אוקטובר 2007 קיבלה ממשלת ישראל החלטה, ולפיה תושבים אלה לא יוכלו לרכוש מעמד של קבע בישראל, אלא לכל היותר היתרים זמניים מרשויות הצבא. הגשת הבקשות להיתרים כרוכה בביורוקרטיה מסובכת ויקרה. מי שמקבלים היתרים רשאים ללון בבתיהם, ואולם הם אינם רשאים לעבוד בירושלים או לנהוג בה, ואינם זכאים לשירותי חינוך ובריאות ולשירותים סוציאליים. הקמת הגדר והחלטת הממשלה יצרו באופן קבוע גטאות של מצוקה נוראה, בהם מתגוררים תושבים פלסטינים כזרים בבתיהם שלהם.
בכל פעם שתושב ירושלים המזרחית, המחזיק ברישיון לישיבת קבע בישראל, מעתיק את מגוריו למקום אחר ברחבי הארץ, אין משנים את רישום מענו במרשם האוכלוסין, ומתנים את שינוי הרישום בהליך לבירור מרכז חייו במקום מגוריו החדש. הבירור נמשך תקופה ממושכת מאוד, במהלכה עלול התושב לאבד את יכולתו לקבל שירותים ממשרד הפנים (כמו קבלת תעודת זהות ורישום ילדים) ומן הרשויות האחרות (שירותים מן הביטוח הלאומי, כמו קבלת גמלאות, ומרשויות מקומיות, כמו רישום ילדים לבתי ספר). על ידי התשה ביורוקרטית, שלילת זכויות ומניעת האפשרות לקבל שירותים מבקש משרד הפנים להקשות על תושבי ירושלים המזרחית להעתיק את מגוריהם לתחומי ישראל.
תושבי ירושלים המזרחית לא היגרו לישראל. ישראל כפתה את נוכחותה עליהם. כל עוד ירושלים המזרחית מצויה בשליטת ישראל, היא אחראית לרווחתם של התושבים ולהגנה על זכויותיהם. היא אינה רשאית להפקיע את תושבותם ולגרשם ממולדתם, אינה רשאית להמשיך להתנכל להם ולילדיהם ואינה רשאית להתעמר בהם באמצעים ביורוקרטיים. גרסה מקוצרת של הדברים פורסמה ב-ynet ב-20.5.2009
