מעשה בשלוש שפחות

מאת: רום לבקוביץ, מוקד סיוע לעובדים זרים

היה היו שלוש שפחות: בנדיטה מברזיל, וסמירה ואונונג מאינדונזיה. מגיל צעיר התפרנסו השלוש בדוחק: בנדיטה עבדה עם חמשת אחיה בשדה כותנה; סמירה עבדה במפעל אורז בג'קרטה; אונונג נשלפה לעבודה מבית הספר היסודי בגיל 7, ובגיל 14 כבר נישאה. שלושתן החליטו לצאת נגד מה שייעדו להן החיים. המשפחות נשארו מאחור, מקוות לכסף, שעתיד להישלח מעבודה במרחקים. בני זוג, הורים והרבה ילדים: לבנדיטה שניים, לסמירה חמישה, לאונונג תשעה.

בנדיטה החלה לעבוד אצל משפחת ל', משפחה מבוססת ממוצא יהודי. במשך 30 שנה היתה למשרתת אישית: תחילה בסאו פאולו בברזיל, ומשנת 2002 בבית המשפחה בישראל. התוכנית הייתה כזאת: בנדיטה תשהה בישראל במסווה של מטפלת סיעודית באימו של ראש המשפחה, בעוד שבפועל תשמש שפחה של כל בני משפחת ל' המורחבת - 11 אנשים וילדיהם, המתגוררים בין ירושלים לבין מודיעין. כל בני המשפחה העבידו אותה מדי יום שעות ארוכות בעבודות שונות, כמו ניקיון, כביסה, טיפול בילדים, בישול, סיוד בתים וגינון. הם אף הגדילו לעשות, כשדרשו ממנה למלא עבורם אחר מצוות היהדות השונות (בהיותם שומרי מסורת), כגון בניית סוכה והכשרת כלים לקראת חג הפסח. מדי יום עבדה בין 12 ל-18 שעות, והשתכרה סכומים שונים אשר נעו לאורך השנים בין 200 ל-550 דולר לחודש. השכר הולן דרך קבע, ושולם לה רק כאשר היה אב המשפחה מגיע לישראל מברזיל. פעמים רבות נמנע ממנה לאכול, ולא אחת מצאה עצמה מולנת בבתי האחים על הרצפה במסדרון. בני המשפחה בודדו אותה מהסביבה, ואף איימו עליה שאם תיצור קשר ותשוחח עם אנשים, ידאגו לבטל את רישיון העסקתה ולגרשה מהארץ.

גם מזלן של סמירה ושל אונונג לא שפר עליהן: הן נשלחו לעבוד אצל בני הזוג מהנדר וורשה סבנאני מלונג איילנד (ניו-יורק), מהגרים הודים שהפכו למולטי מיליונרים בזכות חברת בשמים משגשגת שבבעלותם. לאורך שנים עבדו סמירה ואונונג במשך 17 שעות ביממה, והשתכרו 100 דולר לחודש (20 סנט בממוצע לשעה). הן לא יצאו לחופשות אלא כמשרתות בחופשות האדונים, ולא הורשו ליצור קשר עם העולם, אף לא בטלפון. הן היו מורעבות, ולא אחת נאלצו לאכול מהזבל. זה היה המראה שמדאם סבנאני שנאה במיוחד. כשהיא תפסה את אונונג שותה חלב מהמקרר, היא היכתה אותה נמרצות. בכלל, לגברת סבנאני דימיון יצירתי במיוחד, והיא הפתיעה את שפחותיה בכל פעם מחדש בשלל עונשים שונים ומשונים: היא נעלה אותן בתאים קטנים, צרבה אותן מאחורי האוזניים ואף האכילה אותן בצ'ילי חריף עד שהקיאו. כשכעסה על הלכלוך שנגרם לאחר מכן, הכריחה אותן לנקות אותו בלשונן.

עלילותיהן של בנדיטה, של סמירה ושל אונונג דומות, ובכל זאת שונות בשל משתנה אחד משמעותי: סמירה ואונונג שועבדו בארה"ב. בנדיטה חסרת המזל – בישראל. בשבוע שעבר הרשיע בית המשפט בניו-יורק את ורשה סבנאני בעבירות של עבדות ועבודות כפייה. היא נשלחה לרצות 11 שנות מאסר. בן זוגה, שידע ולא התערב, נשלח ל-3 שנים. סמירה ואונונג זכו באשרות עבודה בשל היותן קורבנות סחר בבני אדם, וקיבלו מגורים וסיוע כלכלי מהמדינה.

ובינתיים בישראל - משפחת ל' מתנהלת כרגיל. זאת אומרת, כמעט כרגיל, כי קצת יותר מלוכלך כשבנדיטה השפחה שוהה במקלט לקורבנות סחר. מה יעלה בגורלה של בנדיטה? לא ממש ברור. משרד הפנים מתמהמה במתן תשובה לבקשת האשרה שהוגשה על ידי "מוקד סיוע לעובדים זרים", ועל סיוע אין מה לדבר בכלל. האם נזכה לראות את משפחת ל' מושלכת לכלא? כנראה שלא בקרוב. בפרקליטות, שם בוחנים את התיק משך חודשים רבים, עדיין לא החליטו האם להגיש כתב אישום. לא מומלץ לעצור את הנשימה. בכל הקשור לסחר בבני אדם שלא למטרות זנות, הססטיסטיקה בישראל עגומה מאוד: אף כתב אישום לא הוגש בגין סחר בבני אדם מעולם, ואף קורבן עבדות לא קיבלה אשרה ממשרד הפנים ללא עתירה.