ככל שתהיה בידו עילה לכך
מעדכנים את קוראי הבלוג, העוקבים בדריכות אחר סיפורו של רוסתם מנוקיאן.
תקציר הפרקים הקודמים: מנוקיאן הוא צעיר, שחי בישראל כבר שש עשרה שנים. בקשתו למעמד בישראל נדחתה רק משום שבנעוריו למד בסמינר של הכנסיה הארמנית בירושלים. השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים קבע שמדובר ב"דפוס חיים בדלני", ודחה את עתירתו. השופטת מרים נאור מבית המשפט העליון סברה שיש לעצור את מנוקיאן עד להכרעה בערעורו, וכיוון שהוא לא הסכים להיחבש - דחתה את הבקשה לצו ארעי שיאסור על גירושו. השופט אליקים רובינישטיין, שכיועץ משפטי לממשלה פעל לסכל את ההסדר למתן מעמד לילדים שגדלו ובגרו בישראל, סרב לפסול עצמו מלשבת בדין.
בסוף השבוע שעבר דן בית המשפט העליון בערעור. נציג הפרקליטות הסכים שעניינו של מנוקיאן יבחן במסגרת הועדה הבין-משרדית לעניינים הומניטאריים. עורך דינו של מנוקיאן משך את הערעור. מנוקיאן, חתמו השופטים, זכאי "לשוב ולפנות לערכאות, ככל שתהיה בידו עילה לכך." עד לסיום ההליכים אסור לגרשו מישראל.
