אין בנמצא לאום ישראלי

רק אתמול בבוקר הכרזתי שישראל היא מדינת הגירה, אבל לאום ישראלי, כך התברר לפנות ערב, עדין אין.

בשנת 1972 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של גאורג רפאל טמרין, שדרש להצהיר, כי הוא שייך ללאום הישראלי. בית המשפט שלל את קיומו של לאום ישראלי הנפרד מן הלאום היהודי, וקבע שפירוד שכזה "יפצל ויפלג לשני לאומים - יהודי מזה, וישראלי מזה. פילוג כזה, אילו התהווה חלילה, היה עומד בסתירה למטרות הלאומיות, שבגללן הוקמה המדינה... התוצאות שהיו עלולות לנבוע ממנו, משמעותן סיכול המטרות ההן וחתירה מתחת לאחדותו של העם היהודי כולו. לפיכך, אם קיים היום בארץ - 23 שנים בלבד אחרי הקמת המדינה - קומץ אנשים - ואפילו יותר מזה - המבקשים להיבדל מהעם היהודי ולקנות לעצמם את המעמד של אומה ישראלית נפרדת, כי אז מגמה ספרטיסטית זו, אין לראותה כמגמה לגיטימית ומן הנמנע להכיר בה, באשר העקרון של זכות ההגדרה העצמית הלאומית אינו יכול לשמש לה צידוק".

חלפו מאז 35 שנים. 21 אזרחים ישראלים, ביניהם פרופ' עוזי אורנן, אורי אבנרי, שולמית אלוני, אלון אולארצ'יק, יהושע סובול ועאדל קעדאן, פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה דומה: להצהיר, כי לאומם הוא ישראלי. הקבוצה עתרה קודם לכן לבג"ץ בדרישה להורות למשרד הפנים לשנות את הרישום. בג"ץ המליץ בפניהם למשוך את עתירתם, ולפנות תחת זאת בבקשה לבית המשפט המחוזי. פסק הדין, בו יקבע שלאומם הוא ישראלי, הנחה אותם בג"ץ, יוכל לשמש תעודה ציבורית לצורך שינוי מרשם האוכלוסין.

הבקשה הגיעה בפני השופט נעם סולברג, שהחליט שלא לדון בה, משום שלטעמו "איננה שפיטה".

משרד הפנים והיועץ המשפטי לממשלה טענו במסגרת ההליך, שקביעה שיפוטית בדבר קיומו של לאום ישראלי "חותרת תחת יסוד הקמתה של מדינת ישראל... אינה משקפת את עמדות הרוב היהודי במדינת ישראל, כמו גם את עמדות המיעוטים, הערבים והדרוזים, באשר לזהותם הלאומית והאתנית, והיא עומדת בסתירה להכרזת העצמאות".

השופט סולברג סבר, ש"יש ממש בטענות אלה", והכריע ש"אופיה הדומיננטי" של השאלה "הוא ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי, ואיננו משפטי... להצהרה בדבר קיום לאום ישראלי ישנן השלכות כבדות משקל על זהותה של מדינת ישראל; בעיני עצמה, בעיני אזרחיה ותושביה, בעיני העם היהודי בתפוצות, ובעיני אומות העולם".

למעשה, קבע השופט סולברג, מזה מספר שנים אין רושמים עוד את פרט הלאום בתעודת הזהות, אלא רק במרשם האוכלוסין. "הדעת נותנת כי לא אל אותו רישום נסתר נשואות עיניהם של המבקשים, אלא להצהרת בית המשפט הפומבית ולהכרה הציבורית הכללית בדבר היווצרותו של לאום ישראלי... דומני, כי אם אכנס בעובי הקורה ואפסוק אם קיים לאום ישראלי, אם לאו, אגרום לפגיעה באֵמון הציבור בשפיטה... מכיוון שההיבט הדומיננטי של הסוגיה הנדונה הוא לבר-משפטי, אין לבית המשפט יתרון יחסי על פני אחרים, ודעתו-שלו אינה בהכרח הדעה ה'נכונה'. בנסיבות שכאלה שב ואל תעשה עדיף על פני קום עשה... אין בנמצא - מבחינת החוק והמשפט - לאום ישראלי, ואל לו לבית המשפט לברוא בריאה שכזו יש מאין; לחוקק במקום לשפוט".

כיצד בכל זאת מתמודד השופט סולברג עם כך שבעניין טמרין דן בית המשפט בשאלה לגופה? "בבקשה הנדונה כאן, חברו להם יחדיו כאמור בני דתות, תרבויות ולאומים שונים, יהודים, ערבים, דרוזים ועוד, מה שאין כן בבקשה שנדונה בעניין טמרין, שדוּבּר בה ביהודי בלבד. לא דומה אפשרות להכרה בלאום ישראלי לגבי יהודי, להכרה בלאום זה לגבי בני לאומים שונים כנ"ל". מלים אחרות: השופט סולברג נדרש להכריע האם ערבים הם ישראלים, ודי בכך על מנת שיקבע שהשאלה איננה שפיטה.

אם תשאלו אותי, המבקשים הם ישראלים מאין כמותם. רק ישראלים מנהלים מאבקים אובססיבים סביב פרטי הרישום במרשם האוכלוסין. אין צורך בהוכחה נוספת.

בעקבות הפרסום אצלנו: בדרכי נעם? (חן שליטא, מגזין G (גלובס), 11.10.2009)