טורקים תמורת טנקים
הנשיאה ביניש דחתה לפני כשבועיים עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בג"ץ בעניין העסקת מהגרי עבודה טורקים במסגרת הסכם שנודע בשם "טורקים תמורת טנקים".
העתירה המקורית, שהוגשה על ידי מוקד סיוע לעובדים זרים וקו לעובד בשנת 2004, תקפה החלטת ממשלה העוסקת בכבילתם של 800 עובדי חברת "ילמזלר" למעסיקתם, חברת בניין טורקית הרשומה בישראל. הבאתם של עובדים אלה וכבילתם למעסיקתם נעשו במטרה לנכות סכומי כסף מהתחייבות של ממשלת ישראל לרכש גומלין בגובה 200 מיליון דולר מטורקיה, וזאת במסגרת עסקת "אופסט", שבמרכזה השבחת 170 טנקים של צבא טורקיה על ידי תע"ש. ההסדר אמור היה להסתיים בסוף שנת 2007, אולם לאחרונה הוארך על ידי הממשלה בשלוש שנים נוספות.
למרות ההלכה האוסרת על כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, בג"ץ דחה בחודש ספטמבר 2007 את עתירת הארגונים נגד כבילתם של עובדי חברת "ילמזלר" למעסיקתם. פסק הדין כלל דעת מיעוט של השופט לוי, שסבר כי יש לקבל את העתירה ולבטל את כבילתם הפסולה של עובדי החברה. שופטי הרוב, חיות וריבלין, עמדו על האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבקיום החלטת הממשלה בדבר כבילתם של עובדי "ילמזלר", וקבעו שבנסיבות העניין, אף על פי שככלל חל איסור על כבילת עובדים למעסיקיהם, זכויות עובדי "ילמזלר" "אינן נפגעות במידה המצדיקה את התערבות בית המשפט" מן הכבילה (אותה הכבילה שכונתה בפסק דין קודם "מעין עבדות בגרסה מודרנית").
בסמוך לאחר שניתן פסק הדין הוגשה עתירה לדיון נוסף, שאותה, כאמור, דחתה ביניש לפני כשבועיים. אחד החששות, שהובילו להגשת העתירה לדיון נוסף, היה מפני האפשרות שפסק הדין יפתח פתח רחב לחריגים לאיסור על הסדרי כבילה, ושמפסק הדין של שופטי הרוב, ובמיוחד של השופט ריבלין, רשויות המדינה תסקנה שהכבילה עצמה, העבדות עצמה, אינה מהווה פגיעה המצדיקה התערבות שיפוטית, אלא רק כאשר נלווית לה פגיעה מוכחת נוספת בזכויות העובדים. העתירה לדיון נוסף נדחתה אמנם, אולם הנשיאה ביניש הבהירה בהחלטתה את שלא הובהר בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף (על אף שהיא סבורה שכן) - כבילה כשלעצמה היא פסולה, גם כשלא נלווה אליה "דבר מה נוסף".
"יש לדחות את טענת העותרות לפיה נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה וכללית, לפיה אין פגם בהסדרי כבילה בשוק העבודה ככל שאין נלווית להם פגיעה נוספת בזכויות העובדים. בפסק-הדין הודגש כי הכבילה פסולה היא מטיבה ומטבעה", כותבת ביניש.
בית המשפט העליון חזר והבהיר, כי כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם היא פסולה, אולם במקביל, כפי שכבר כתבתנו כאן מספר פעמים, המדינה ממשיכה להתעלם מן האיסור, וממשיכה לכבול מהגרי עבודה למעסיקיהם – רישיונות העבודה של כל מהגרי העבודה עודם מותנים בעבודה עבור מעסיק ספציפי, כשהתפטרות, פיטורין או פטירת המעסיק מבלי שהעובד עמד בתנאים מסוימים מביאים לפקיעת רישיון הישיבה בישראל ולחשיפת העובד למעצר ולגירוש.
בעוד משרד הפנים ממשיך להתעלם מפסק הדין האוסר על כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, פרקליטויות המחוז ופרקליטות המדינה מוסיפות להגן על החלטות משרד הפנים לעצור ולגרש עובדים שהפסיקו את עבודתם אצל מעסיקם הרשום, ובתי המשפט המחוזיים, כמו גם בית המשפט העליון (ובכלל זה השופט לוי, שפסק כי הסדר הכבילה אינו חוקי) ממשיכים להכשיר את מעצרם וגירושם של מהגרי עבודה שאיבדו את מעמדם בשל ההסדר.
כפי שעולה מפסק דין, שניתן בשבוע שעבר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גם שופטים בעלי כוונות טובות, המבקשים להקל על מהגרי עבודה נפגעי הסדר הכבילה, אינם מכירים או שאינם מבינים את פסק הדין, שאסר על כבילת עובד למעסיקו. השופטת קובו קיבלה באותו מקרה עתירה של שני עובדי בניין שלא עבדו אצל "מעסיקם החוקי" ולא עמדו בתנאי נוהל הנקרא "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", וקבעה כי על משרד הפנים לשקול בכל מקרה האם יש מקום לסטות מנהליו לאור נסיבותיו הקונקרטיות של עובד כזה או אחר. ואולם, עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הכבילה, לו היה נעשה לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה מעלה כי למעשה אין מקום לשקול "סטייה מן הנוהל" בנסיבות מסוימות, אלא חל איסור על הפעלת הנוהל בכל מקרה – בית המשפט העליון כבר אמר את דברו בפסק הדין שפסל את הסדר הכבילה, ופסק כי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", בהיותו חלק ממנגנון הכבילה, הוא פסול, וחל איסור על כבילת עובדים תוך יצירת חריג לכבילה באמצעות השימוש בהוראות הנוהל. אף על פי כן, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק הדין, ממשיך משרד הפנים לכבול מהגרי עבודה, ומאפשר להם להחליף את מעסיקיהם רק בהתאם להוראות נוהל זה.
במצב דברים זה, ספק אם יש משמעות של ממש להבהרתה של הנשיאה ביניש בהחלטה לדחות את העתירה לדיון נוסף בעניין עובדיה הטורקים של חברת "ילמזלר", כי "הכבילה פסולה היא מטיבה ומטבעה".
העתירה המקורית, שהוגשה על ידי מוקד סיוע לעובדים זרים וקו לעובד בשנת 2004, תקפה החלטת ממשלה העוסקת בכבילתם של 800 עובדי חברת "ילמזלר" למעסיקתם, חברת בניין טורקית הרשומה בישראל. הבאתם של עובדים אלה וכבילתם למעסיקתם נעשו במטרה לנכות סכומי כסף מהתחייבות של ממשלת ישראל לרכש גומלין בגובה 200 מיליון דולר מטורקיה, וזאת במסגרת עסקת "אופסט", שבמרכזה השבחת 170 טנקים של צבא טורקיה על ידי תע"ש. ההסדר אמור היה להסתיים בסוף שנת 2007, אולם לאחרונה הוארך על ידי הממשלה בשלוש שנים נוספות.
למרות ההלכה האוסרת על כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, בג"ץ דחה בחודש ספטמבר 2007 את עתירת הארגונים נגד כבילתם של עובדי חברת "ילמזלר" למעסיקתם. פסק הדין כלל דעת מיעוט של השופט לוי, שסבר כי יש לקבל את העתירה ולבטל את כבילתם הפסולה של עובדי החברה. שופטי הרוב, חיות וריבלין, עמדו על האינטרסים הכלכליים והמדיניים שבקיום החלטת הממשלה בדבר כבילתם של עובדי "ילמזלר", וקבעו שבנסיבות העניין, אף על פי שככלל חל איסור על כבילת עובדים למעסיקיהם, זכויות עובדי "ילמזלר" "אינן נפגעות במידה המצדיקה את התערבות בית המשפט" מן הכבילה (אותה הכבילה שכונתה בפסק דין קודם "מעין עבדות בגרסה מודרנית").
בסמוך לאחר שניתן פסק הדין הוגשה עתירה לדיון נוסף, שאותה, כאמור, דחתה ביניש לפני כשבועיים. אחד החששות, שהובילו להגשת העתירה לדיון נוסף, היה מפני האפשרות שפסק הדין יפתח פתח רחב לחריגים לאיסור על הסדרי כבילה, ושמפסק הדין של שופטי הרוב, ובמיוחד של השופט ריבלין, רשויות המדינה תסקנה שהכבילה עצמה, העבדות עצמה, אינה מהווה פגיעה המצדיקה התערבות שיפוטית, אלא רק כאשר נלווית לה פגיעה מוכחת נוספת בזכויות העובדים. העתירה לדיון נוסף נדחתה אמנם, אולם הנשיאה ביניש הבהירה בהחלטתה את שלא הובהר בפסק הדין נשוא העתירה לדיון נוסף (על אף שהיא סבורה שכן) - כבילה כשלעצמה היא פסולה, גם כשלא נלווה אליה "דבר מה נוסף".
"יש לדחות את טענת העותרות לפיה נקבעה בפסק הדין נשוא העתירה הלכה חדשה וכללית, לפיה אין פגם בהסדרי כבילה בשוק העבודה ככל שאין נלווית להם פגיעה נוספת בזכויות העובדים. בפסק-הדין הודגש כי הכבילה פסולה היא מטיבה ומטבעה", כותבת ביניש.
בית המשפט העליון חזר והבהיר, כי כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם היא פסולה, אולם במקביל, כפי שכבר כתבתנו כאן מספר פעמים, המדינה ממשיכה להתעלם מן האיסור, וממשיכה לכבול מהגרי עבודה למעסיקיהם – רישיונות העבודה של כל מהגרי העבודה עודם מותנים בעבודה עבור מעסיק ספציפי, כשהתפטרות, פיטורין או פטירת המעסיק מבלי שהעובד עמד בתנאים מסוימים מביאים לפקיעת רישיון הישיבה בישראל ולחשיפת העובד למעצר ולגירוש.
בעוד משרד הפנים ממשיך להתעלם מפסק הדין האוסר על כבילת מהגרי עבודה למעסיקיהם, פרקליטויות המחוז ופרקליטות המדינה מוסיפות להגן על החלטות משרד הפנים לעצור ולגרש עובדים שהפסיקו את עבודתם אצל מעסיקם הרשום, ובתי המשפט המחוזיים, כמו גם בית המשפט העליון (ובכלל זה השופט לוי, שפסק כי הסדר הכבילה אינו חוקי) ממשיכים להכשיר את מעצרם וגירושם של מהגרי עבודה שאיבדו את מעמדם בשל ההסדר.
כפי שעולה מפסק דין, שניתן בשבוע שעבר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, גם שופטים בעלי כוונות טובות, המבקשים להקל על מהגרי עבודה נפגעי הסדר הכבילה, אינם מכירים או שאינם מבינים את פסק הדין, שאסר על כבילת עובד למעסיקו. השופטת קובו קיבלה באותו מקרה עתירה של שני עובדי בניין שלא עבדו אצל "מעסיקם החוקי" ולא עמדו בתנאי נוהל הנקרא "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", וקבעה כי על משרד הפנים לשקול בכל מקרה האם יש מקום לסטות מנהליו לאור נסיבותיו הקונקרטיות של עובד כזה או אחר. ואולם, עיון מעמיק בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין הכבילה, לו היה נעשה לפני שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היה מעלה כי למעשה אין מקום לשקול "סטייה מן הנוהל" בנסיבות מסוימות, אלא חל איסור על הפעלת הנוהל בכל מקרה – בית המשפט העליון כבר אמר את דברו בפסק הדין שפסל את הסדר הכבילה, ופסק כי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", בהיותו חלק ממנגנון הכבילה, הוא פסול, וחל איסור על כבילת עובדים תוך יצירת חריג לכבילה באמצעות השימוש בהוראות הנוהל. אף על פי כן, כשנתיים וחצי לאחר שניתן פסק הדין, ממשיך משרד הפנים לכבול מהגרי עבודה, ומאפשר להם להחליף את מעסיקיהם רק בהתאם להוראות נוהל זה.
במצב דברים זה, ספק אם יש משמעות של ממש להבהרתה של הנשיאה ביניש בהחלטה לדחות את העתירה לדיון נוסף בעניין עובדיה הטורקים של חברת "ילמזלר", כי "הכבילה פסולה היא מטיבה ומטבעה".
