תחילה היתה סברה
188 אנשי פת"ח נמלטו לישראל בשבת תחת אש צלפים ומטח מרגמות שירו פעילי חמאס. כוחות צה"ל פתחו את שער המעבר בנחל עוז, ואיפשרו להם להיכנס. שר הבטחון, אהוד ברק, שקיבל פניות מממשלת מצרים ומן הרשות הפלסטינית, החליט להורות לצה"ל לערוך בדיקות בטחוניות למבקשי המקלט, ולאחר מכן להעביר את רובם לגדה המערבית ואת מיעוטם לבתי חולים בישראל. מאוחר יותר התברר, שהרשות הפלסטינית חזרה בה מבקשתה לסייע למבקשי המקלט על ידי קליטתם בגדה, וצה"ל, מצידו, החל בהחזרתם לרצועת עזה. בשעות הבוקר המוקדמות של יום ראשון הושבו לרצועה מעל ל-30 ממבקשי המקלט, והאחרים אמורים היו להיות מוחזרים במהלך היום או למחרת. חמאס מיהר לעצור מבקשי מקלט שהוחזרו לרצועה.
החזרתם של פליטים והעמדת חייהם, שלומם וחירותם בסכנה הינן מן ההפרות הבוטות והחמורות ביותר של זכויות האדם. האיסור על החזרה (non-refoulement) של פליטים למקום שם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או שם הם עלולים לעמוד בפני עינויים, הוא הכלל החשוב ביותר הנוגע לפליטים.
במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח פניתי עוד באותו היום בבהילות לשר הבטחון וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לא להחזיר את מבקשי המקלט. לא נעניתי. אחר הצהריים עתרנו לבג"ץ. השופט אליעזר ריבלין הורה לשר הבטחון להשיב עד למחרת בצהריים.
שר הבטחון חזר בו. נשקלה הסכנה למבקשי המקלט אם יושבו לרצועה, והוחלט שלא להחזירם, אלא לאפשר להם להגיע ליריחו שבגדה, זולת מי שנותרו בחקירה בישראל או שביקשו לחזור (האמנם ביקשו? מדינות נוהגות לתרץ את הפרת האיסור להחזיר פליטים ב"הם ביקשו").
עתירת האגודה מיצתה עצמה ונמחקה, וברוך מרזל ואיתמר בן גביר מיהרו לעתור בדרישה לאסור על העברת מבקשי המקלט לגדה. למחרת הוגשה תגובת המדינה, ולפיה מבקשי המקלט הועברו זה מכבר לאחר בדיקות בטחוניות. בג"ץ דחה את העתירה.
במסגרת פסק הדין של מרזל ובן גביר ביקש בג"ץ לעשות שירות למדינה: "להלבין" את ההחלטה האיומה להחזיר את מבקשי המקלט. "הכביסה", עאפס, לא כל כך הצליחה: "ביום 2.8.2008, בעקבות הקרבות שפרצו ברצועת עזה, ברחה קבוצה של תושבים פלסטיניים מהרצועה לתוך שטח מדינת ישראל. תחילה היתה סברה כי הם יוחזרו למקום ממנו באו ובעקבות הסברה הזו באה עתירה לבית המשפט הזה, שבמסגרתה ביקשה האגודה לזכויות האזרח שלא לעשות כן. אותה עתירה נתייתרה משהודיעה המדינה כי נשתנתה ההחלטה והם לא יושבו לרצועת עזה כי אם יועברו לאזור יהודה ושומרון."
אם כן, היתה סברה, ובעקבות הסברה באה עתירה, אבל אז נשתנתה ההחלטה. אם ההחלטה נשתנתה, משמע היתה החלטה קודמת, ואין מדובר בסברה.
החזרתם של פליטים והעמדת חייהם, שלומם וחירותם בסכנה הינן מן ההפרות הבוטות והחמורות ביותר של זכויות האדם. האיסור על החזרה (non-refoulement) של פליטים למקום שם נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם, או שם הם עלולים לעמוד בפני עינויים, הוא הכלל החשוב ביותר הנוגע לפליטים.
במסגרת עבודתי באגודה לזכויות האזרח פניתי עוד באותו היום בבהילות לשר הבטחון וליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לא להחזיר את מבקשי המקלט. לא נעניתי. אחר הצהריים עתרנו לבג"ץ. השופט אליעזר ריבלין הורה לשר הבטחון להשיב עד למחרת בצהריים.
שר הבטחון חזר בו. נשקלה הסכנה למבקשי המקלט אם יושבו לרצועה, והוחלט שלא להחזירם, אלא לאפשר להם להגיע ליריחו שבגדה, זולת מי שנותרו בחקירה בישראל או שביקשו לחזור (האמנם ביקשו? מדינות נוהגות לתרץ את הפרת האיסור להחזיר פליטים ב"הם ביקשו").
עתירת האגודה מיצתה עצמה ונמחקה, וברוך מרזל ואיתמר בן גביר מיהרו לעתור בדרישה לאסור על העברת מבקשי המקלט לגדה. למחרת הוגשה תגובת המדינה, ולפיה מבקשי המקלט הועברו זה מכבר לאחר בדיקות בטחוניות. בג"ץ דחה את העתירה.
במסגרת פסק הדין של מרזל ובן גביר ביקש בג"ץ לעשות שירות למדינה: "להלבין" את ההחלטה האיומה להחזיר את מבקשי המקלט. "הכביסה", עאפס, לא כל כך הצליחה: "ביום 2.8.2008, בעקבות הקרבות שפרצו ברצועת עזה, ברחה קבוצה של תושבים פלסטיניים מהרצועה לתוך שטח מדינת ישראל. תחילה היתה סברה כי הם יוחזרו למקום ממנו באו ובעקבות הסברה הזו באה עתירה לבית המשפט הזה, שבמסגרתה ביקשה האגודה לזכויות האזרח שלא לעשות כן. אותה עתירה נתייתרה משהודיעה המדינה כי נשתנתה ההחלטה והם לא יושבו לרצועת עזה כי אם יועברו לאזור יהודה ושומרון."
אם כן, היתה סברה, ובעקבות הסברה באה עתירה, אבל אז נשתנתה ההחלטה. אם ההחלטה נשתנתה, משמע היתה החלטה קודמת, ואין מדובר בסברה.
