על מנת למנוע השתקעות

אתמול יצא תחת ידיו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, פסק דין חמור נוסף, העוסק במדיניות משרד הפנים ביחס למהגרי עבודה שהם הורים לילדים או שיש להם בני זוג בארץ. גם ממקום מושבי החדש בגולה הדוויה, לא יכולתי שלא לכתוב כמה מלים.

פסק הדין עוסק במהגרת עבודה, שהוזמנה לישראל לצורך עבודה בענף הסיעוד, ושהתה בה ברישיון שנתן לה משרד הפנים משנת 1997 ועד לשנת 2007 (ככלל מהגר עבודה יכול לשהות בישראל עד 63 חודשים, אולם נקבע הסדר מיוחד המאפשר הארכת רישיונותיהם של עובדי סיעוד במקרים, שבהם הוכחה תלותם של מעסיקיהם בהם). בסוף שנת 2007, אף על פי שעמדה בתנאים שקובע חוק הכניסה לישראל להמשך הארכת רישיון ישיבתה, סירב משרד הפנים להאריך את רישיונה. כל זאת משום שהסתבר שילדה וכי יש לה בן זוג.

השופט סולברג מקבל את עמדת משרד הפנים. פסק הדין נשען, בחלוקה גסה, על שתי הנמקות. האחת מופרכת, השנייה מפחידה.

נורה אדומה ובולטת – השופט סולברג הולך (פעם נוספת) בעקבות נימוק שגוי של שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בפסק דין שעליו כתבנו כאן בעבר, ומתייחס לעצם שהותה שלא כדין של העובדת בישראל כנימוק לדחיית העתירה. כדברי רובינשטיין, השהות ללא היתר צריכה "להדליק נורה אדומה ובולטת", ולמנוע מתן מעמד בישראל. נניח. אבל, כמו השופט רובינשטיין, סולברג אינו בוחן כיצד במקרה הקונקרטי נולדה השהייה שלא כדין.

כאמור, העובדת במקרה זה הוזמנה על ידי מדינת ישראל לעבוד בה, ורישיונה חודש משנה לשנה במשך 10 שנים. היא טרחה ופנתה של משרד הפנים לפני פקיעת רישיונה האחרון. רק לאחר שהרישיון פקע משרד הפנים מסר לה את תשובתו השלילית. העובדת לא ישבה בחיבוק ידיים אלא הגישה מיד עתירה, שבמסגרתה בית המשפט נתן צו ביניים, שהתיר את שהייתה בארץ עד להכרעה בעתירה.

לפי שיטתו של סולברג, דינה של עתירתו של כל אדם, שמגיש לפני פקיעת רישיונו בקשה להאריך את רישיון ישיבתו ומקבל תשובה רק לאחר פקיעת הרישיון, להידחות, משום שבמועד מתן פסק הדין הוא כבר שוהה שלא כדין.

כי לאהבה אין מדינה – ואולם, חמור מכך, הנימוק המהותי לדחיית העתירה מקומם. סולברג מתייחס לאינטרס למנוע "השתקעות זרים"– זרים שהוזמנו, יש לזכור, על ידי המדינה – ומתייחס לנוהל העוסק בהזמנת עובדים לארץ. הנוהל קובע כי אין להתיר את כניסתם של עובדים זרים, שיש להם בישראל קרובים מדרגה ראשונה. סולברג מזכיר כי הנוהל אושר על ידי בית המשפט העליון, ולמד ממנו שההחלטה בנוגע לעותרת מוצדקת.

חבריי הטובים, חני בן ישראל מקו לעובד ועודד פלר מן האגודה לזכויות האזרח, פרסמו בשנה שעברה נייר עמדה ששמו "אין מדינה לאהבה: פגיעות בזכות למשפחה של מהגרי עבודה בישראל", וניתן לעיין בו על מנת להבין עד כמה חמורים הדברים שכותב סולברג.

גם אם נניח שמדינת ישראל רשאית למנוע כניסה של אדם בשל העובדה שיש לו קרובי משפחה בישראל, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, לא זה המקרה שבו עוסק פסק דינו של סולברג. פסק הדין עוסק בעובדת שהגיעה לבדה לישראל, הכירה בה בן זוג, וילדה, ולא בהזמנת עובדת חדשה. התנהלות משרד הפנים בעניין זה (שאינה ייחודית לעניינה של העותרת במקרה זה) ופסק הדין של סולברג, מניחים שלמדינת ישראל יש סמכות לפקח על ולהגביל את סוגי הקשרים החברתיים והרומנטיים, שמהגרי עבודה שהוזמנו על ידה יוצרים כאן. הם מניחים שהמדינה יכולה לבחון את מהותם של יחסים בין מהגרי עבודה, ולהטיל סנקציה קשה בגין הפרת הכללים – שלילת רישיון עבודה או אי חידושו, מעצר וגירוש.

ההצדקה, בה משתמשים משרד הפנים ובתי המשפט, היא כי "אין לעובד זר זכות קנויה להיכנס לישראל". כל זה טוב ויפה ונכון, ומדינת ישראל מוזמנת בכל רגע נתון "לסגור את השמיים" ולהימנע מהכנסת מהגרי עבודה לארץ. במקרה כזה לא תיפגע, כנראה, זכות אדם (מוכרת) כלשהי של מישהו. אולם זכותה של המדינה למנוע מראש כניסה אין פירושה כי מרגע שמהגר עבודה נמצא כאן, ניתן להתנות את המשך שהייתו בארץ בכל תנאי שיעלה על דעתו של משרד הפנים או להפסיק להתייחס אליו כאל בן אנוש. חובה זו קיימת גם אם פירושו של דבר שבנסיבות מסוימות מהגרי עבודה ישתקעו בישראל. זה המחיר של ייבוא בני אדם. לא טוב? המדינה מוזמנת, כאמור, להפסיק לייבא עובדים.

לא ניתן להזמין עובדים לישראל לפרק זמן של 5 שנים (ובמקרה של עובדי סיעוד, לפעמים אף יותר מכך), ולצפות מהם להפוך מבני אנוש למכונות עבודה – לא לקיים יחסי מין, לא להתאהב, לא לפתח מערכות יחסים, לא ללדת.

האפשרות שנתונה למהגר עבודה לשוב למדינת מוצאו כדי לממש שם את אהבתו עומדת בבסיס ההנמקה של סולברג. אבל, יש לזכור, במרבית המקרים מדובר בעובדים ששילמו הון עתק כדי לבוא לישראל ולעבוד בה, ולא תמיד עבדו תקופה ארוכה דיה כדי להחזיר את חובותיהם. ההנמקה, לפיה לעובד "אין זכות קנויה להיכנס לישראל" ולפיה הוא יכול לשוב למדינת מוצאו בכל רגע, שימשה בסיס גם למדיניות הכבילה, לפיה מימוש הזכות להתפטר מביא לביטול רישיון הישיבה בישראל. למרות נימוק זה, בית המשפט העליון פסל את הסדר הכבילה.

מעבר לכך, ההתניה הפסולה של תוקף רישיון ישיבה בישראל בהימנעות מפיתוח מערכות יחסים היא בעלת השלכות קשות נוספות – מהגרי עבודה הנמצאים בישראל ומפתחים מערכת יחסים רומנטית נאלצים להשאר "בארון", אחרת יגורשו. הם אינם יכולים להתגורר יחד, הם אינם יכולים להחזיק ידיים בפומבי, והם נאלצים לעסוק בהסתרת הקשר ביניהם, וכל זאת על מנת שלא תוטל עליהם סנקציה של אובדן מעמד בישראל. נשים הרות בוחרות, לעיתים, לבצע הפלה על מנת שרישיונותיהן לא יבוטלו.

סולברג, אגב, מטיח בעובדת ש"לא דיווחה" למשרד הפנים על הלידה, ולכן משרד הפנים המשיך והאריך את רישיון ישיבתה 3 שנים לאחר הלידה, אולם כלל לא ברור מהיכן הוא שואב את החובה לדווח. כנראה שמדובר בחובה הנגזרת מהאינטרס למנוע השתקעות.