תחושת הסיפוק של החקלאי
נפתח במה שאמור להיות מובן זה מכבר מאליו: ההחלטה לאייש ענפי תעסוקה שלמים בישראל במהגרי עבודה אינה גזירה, אלא ניצול מצוקה לתועלת כלכלית. מהגרי עבודה אינם משתכרים רק שכר זעום; הם משלמים הון עתק עבור האפשרות לעבוד בישראל. בדיוק משום כך מנהלים חקלאי ישראל מלחמת חורמה נגד החלטות הממשלה להגביל את העסקתם של מהגרי עבודה בענף, ולהכפיף את הבאתם של מהגרי עבודה חדשים לפיקוח של ארגון ההגירה הבין-לאומי. היטיבה להסביר זאת רותי סיני בעיתון "הארץ": "המניעים של יבואני כוח האדם ברורים: במקום אלפי דולרים לאדם, הם יורשו לגבות עד 3,135 שקלים, פחות מאלף דולר, בעבור הטיפול בעובד בישראל, ויחויבו להעביר 250 דולר לארגון ההגירה בעבור הליך המיון שלו בבנגקוק. אבל למה החקלאים, מלח הארץ, ההתיישבות העובדת, נאבקים בלהט כזה בהסדר? גם האינטרס שלהם ברור: עדיף עובדים משועבדים, שלא יעזבו אותם בשום תנאי במהלך השנה או השנתיים הראשונות בישראל מחשש שיאבדו את מקור פרנסתם ולא יוכלו להחזיר חוב של 7,000 או 8,000 דולר, שלטובתו מישכנו בתים ואדמות, שלהם ושל קרוביהם."
ליבו של השופט משה דרורי מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים עם החקלאים, שעתרו בדרישה להורות למדינה לאפשר כניסתם לישראל של 396 מהגרי עבודה נוספים. "קו לעובד" ומוקד סיוע לעובדים זרים פנו לבית המשפט וביקשו להצטרף כמשיבים לעתירת החקלאים. בבקשתם הבהירו הארגונים, כי רק לפני מספר חודשים התירה המדינה לכ-2,300 מהגרי עבודה להיכנס לישראל כתוספת למכסת ההיתרים בענף החקלאות, כי ההיתרים להעסקתם של למעלה מ-1,000 מהם פוקעים בימים אלה, וכי אפשר להעסיקם במקום להביא עובדים חדשים תחתיהם. הארגונים הזהירו, כי הגעתם של עובדים נוספים לישראל תקטין עוד יותר את התחרותיות בין המעסיקים על העסקתם של מהגרי העבודה, ותחמיר את מצבם של העובדים הנמצאים כבר בישראל. מהגרי עבודה בחקלאות הנמצאים בישראל מתקשים למצוא עבודה, הסבירו הארגונים, ועל כן אין הצדקה לאפשר הבאתם של נוספים.
העתירה ובקשת הארגונים להצטרף אליה טרם נדונו. אף על פי כן, השופט דרורי החליט להיעתר לדרישת החקלאים במסגרת בקשה לסעד זמני שהגישו, ולהורות למדינה בצעד חריג לאפשר את כניסתם של מאות מהגרי העבודה החדשים – ומיד.
נציג המדינה טען, שדרישת החקלאים נבחנה והוחלט לדחותה. את מורת רוחו הביע השופט דרורי בלשון ציורית: "מאחר וב"כ המדינה מסר כי התקיימה ישיבה רבת משתתפים, מסתבר כי הוגש שם כיבוד, הכולל גם פירות. חזקה על אותם נוכחים בישיבה, כי ברור להם שיש צורך בפועלים כדי להביא למצב שבו אותם פירות המונחים על שולחן הישיבות הרחב, יגיעו מן העצים."
נציג המדינה הציע שעובדים ישראלים יטפלו בעצים, ואולם השופט דרורי, בהערה אישית, פסק שאלה אינם באים בחשבון: "אכן, בשנות ה-60 של המאה ה-20, לפני מלחמת ששת הימים, בני נוער, מקרב תנועות הנוער, קיימו מחנות עבודה, ובהם אותם צעירים (וביניהם אני; בכך אני 'מסגיר' את גילי), היו קוטפים את פירות הקיץ, וזאת ללא תמורה, זולת האירוח בקיבוץ. לצערי, תקופה זו פסה מן העולם, ועל מדינת ישראל לאפשר לעותרים לקבל עובדים זרים, כדי שלא יישארו הפירות על העץ."
על מדינת ישראל לאפשר בואם של מהגרי עבודה נוספים, כך מסתבר, כדי לשרת את תחושת הסיפוק של החקלאים: "כיצד יעמוד שופט מן הצד, כאשר לפניו 112 אזרחים, אשר כלשון העתירה, הם אנשי עמל שהשקיעו את אונם וכספם במשקיהם החקלאיים, ותכננו את העונה החקלאית, על סמך החלטות ממשלה, וצפייה לקבלת עובדים זרים, ואף שילמו את האגרות הדרושות לשם כך... האם אני, כשופט, צריך לסגור בפניהם את שערי בית משפט, וכך יקבלו הם מסר, כי לא הרשות המבצעת, לא הרשות המחוקקת, ואף לא הרשות השופטת, יכולות לפתור את בעייתם?! האם המסר שהם יקבלו הוא כי יש לפעול בכוח?! האם עליהם לשרוף צמיגים או לחסום צמתים, ורק אז ישמעו להם?! האם עליהם להמתין להגיש תביעה כספית (כפי שעשו חקלאים אחרים שתיקם תלוי ועומד) ולהמתין שנים עד שיקבלו, אם יקבלו, פיצוי על היבול שלהם?! האם לא מן הראוי להתחשב גם במישור האנושי, הרגשי, ובתחושת הסיפוק של החקלאי, לכך שהוא יוכל 'לקיים' את הפסוק (ספר דברים, פרק יא, פסוק יד): 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ'?!" עדכון (20.8.2008): שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, קיבלה את בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה, וביטלה את החלטתו של השופט דרורי.
ליבו של השופט משה דרורי מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים עם החקלאים, שעתרו בדרישה להורות למדינה לאפשר כניסתם לישראל של 396 מהגרי עבודה נוספים. "קו לעובד" ומוקד סיוע לעובדים זרים פנו לבית המשפט וביקשו להצטרף כמשיבים לעתירת החקלאים. בבקשתם הבהירו הארגונים, כי רק לפני מספר חודשים התירה המדינה לכ-2,300 מהגרי עבודה להיכנס לישראל כתוספת למכסת ההיתרים בענף החקלאות, כי ההיתרים להעסקתם של למעלה מ-1,000 מהם פוקעים בימים אלה, וכי אפשר להעסיקם במקום להביא עובדים חדשים תחתיהם. הארגונים הזהירו, כי הגעתם של עובדים נוספים לישראל תקטין עוד יותר את התחרותיות בין המעסיקים על העסקתם של מהגרי העבודה, ותחמיר את מצבם של העובדים הנמצאים כבר בישראל. מהגרי עבודה בחקלאות הנמצאים בישראל מתקשים למצוא עבודה, הסבירו הארגונים, ועל כן אין הצדקה לאפשר הבאתם של נוספים.
העתירה ובקשת הארגונים להצטרף אליה טרם נדונו. אף על פי כן, השופט דרורי החליט להיעתר לדרישת החקלאים במסגרת בקשה לסעד זמני שהגישו, ולהורות למדינה בצעד חריג לאפשר את כניסתם של מאות מהגרי העבודה החדשים – ומיד.
נציג המדינה טען, שדרישת החקלאים נבחנה והוחלט לדחותה. את מורת רוחו הביע השופט דרורי בלשון ציורית: "מאחר וב"כ המדינה מסר כי התקיימה ישיבה רבת משתתפים, מסתבר כי הוגש שם כיבוד, הכולל גם פירות. חזקה על אותם נוכחים בישיבה, כי ברור להם שיש צורך בפועלים כדי להביא למצב שבו אותם פירות המונחים על שולחן הישיבות הרחב, יגיעו מן העצים."
נציג המדינה הציע שעובדים ישראלים יטפלו בעצים, ואולם השופט דרורי, בהערה אישית, פסק שאלה אינם באים בחשבון: "אכן, בשנות ה-60 של המאה ה-20, לפני מלחמת ששת הימים, בני נוער, מקרב תנועות הנוער, קיימו מחנות עבודה, ובהם אותם צעירים (וביניהם אני; בכך אני 'מסגיר' את גילי), היו קוטפים את פירות הקיץ, וזאת ללא תמורה, זולת האירוח בקיבוץ. לצערי, תקופה זו פסה מן העולם, ועל מדינת ישראל לאפשר לעותרים לקבל עובדים זרים, כדי שלא יישארו הפירות על העץ."
על מדינת ישראל לאפשר בואם של מהגרי עבודה נוספים, כך מסתבר, כדי לשרת את תחושת הסיפוק של החקלאים: "כיצד יעמוד שופט מן הצד, כאשר לפניו 112 אזרחים, אשר כלשון העתירה, הם אנשי עמל שהשקיעו את אונם וכספם במשקיהם החקלאיים, ותכננו את העונה החקלאית, על סמך החלטות ממשלה, וצפייה לקבלת עובדים זרים, ואף שילמו את האגרות הדרושות לשם כך... האם אני, כשופט, צריך לסגור בפניהם את שערי בית משפט, וכך יקבלו הם מסר, כי לא הרשות המבצעת, לא הרשות המחוקקת, ואף לא הרשות השופטת, יכולות לפתור את בעייתם?! האם המסר שהם יקבלו הוא כי יש לפעול בכוח?! האם עליהם לשרוף צמיגים או לחסום צמתים, ורק אז ישמעו להם?! האם עליהם להמתין להגיש תביעה כספית (כפי שעשו חקלאים אחרים שתיקם תלוי ועומד) ולהמתין שנים עד שיקבלו, אם יקבלו, פיצוי על היבול שלהם?! האם לא מן הראוי להתחשב גם במישור האנושי, הרגשי, ובתחושת הסיפוק של החקלאי, לכך שהוא יוכל 'לקיים' את הפסוק (ספר דברים, פרק יא, פסוק יד): 'וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ'?!" עדכון (20.8.2008): שופטת בית המשפט העליון, מרים נאור, קיבלה את בקשת רשות הערעור שהגישה המדינה, וביטלה את החלטתו של השופט דרורי.
