שווים בעמאן, נפרדים באילת
השבוע נפתחה שנת הלימודים בירדן. בעוד ישראל אינה חדלה להתלונן על כך שכמה אלפים בודדים של פליטים הגיעו לשטחה, ירדן מארחת מאות אלפי פליטים עיראקיים, שהגיעו אליה בשנים האחרונות, והפכו לפליטים בעקבות הסדר החדש שהחליטה ארה"ב לכונן בעיראק. פליטים, בדרך הטבע, מביאים איתם גם ילדים, ואלה, כך גורסות תיאוריות מודרניות ביחס לילדים, זקוקים למסגרת חינוכית.
השבוע פרסמה נציבות האו"ם לפליטים, שמערכת החינוך הירדנית קולטת, זו השנה השנייה, את ילדי הפליטים בבתי הספר הציבוריים, וזאת ללא קשר למעמדם החוקי. לפי הנתונים שמספקת נציבות האו"ם לפליטים, 31,000 ילדי פליטים עיראקיים הצטרפו השנה למערכת החינוך הציבורית הירדנית. זאת בנוסף על אלה שלמדו במערכת זו בשנה שעברה, ושמספרם אינו מפורט על ידי הנציבות.
קפיצה קטנה אל מעבר לגבול, אל העיר אילת, משביתה מעט את השמחה. עיריית אילת, בתמיכת משרד החינוך, מסרבת להחיל על ילדי הפליטים את העקרון שירדן מכירה בו – שילוב במערכת החינוך הציבורית.
ברחבי תחום שיפוטה של עיריית אילת מתגוררים כמה מאות פליטים סודניים, בהם כ-70 ילדים, חלקם ניצולי רצח העם בדרפור ואחרים שנסו על נפשם מדרום סודן או מאזור הרי הנובה, בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה שם וגבתה מאז שנת 1983 את חייהם של מאות אלפים, והפכה מיליונים לפליטים. אלה כמו אלה אינם יכולים לשוב למדינת מוצאם, וישראל, חרף סירובה לתת מעמד כלשהו לפליטים אלה (למעט לחלק קטן מן הפליטים מדרפור), מכירה בכך שלעת הזו לא ניתן לגרשם. למרות מדיניות מעצר קשה, המוחלת על הפליטים עם הגיעם לישראל, ישראל לא גירשה בשלוש השנים האחרונות פליטים סודניים, מתוך הכרה בכך שהדבר יהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulment), האוסר על החזרת פליט למקום בו הוא נרדף ועל החזרת כל אדם למקום בו הוא עשוי להיות צפוי לסכנה של עינויים או עונש אכזרי או בלתי אנושי.
אוכלוסיית הפליטים באילת היא אוכלוסיה עובדת ומועילה. רוב הפליטים עובדים בבתי מלון בעבודות שישראלים מסרבים, בדרך כלל, לאייש.
בשבוע שעבר פרסמה הכתבת נורית וורגפט בעיתון "הארץ" ראיון עם ראש עיריית אילת בנושא קליטת ילדי הפליטים הסודניים המתגוררים בעיר במערכת החינוך. הפליטים באילת טובים לצורך בישול במלונות, כביסה וקיפול סדינים, אך ככל הנראה ילדיהם אינם טובים דיים כדי ללמוד יחד עם ילדי אילת הישראלים. כבר בשנת הלימודים הקודמת נמנעו עיריית אילת ושרת החינוך משילובם של ילדים אלה בבתי הספר הממלכתיים ויצרו עבורם מערכת נפרדת, בכיתות הממוקמות מחוץ לאילת, תוך הבטחה שמדובר בעניין זמני בלבד, שבעצם מטרתו היא להבטיח את טובתם של הילדים – המטרה, כפי שהוצגה בפני ארגוני זכויות אדם שפנו אל שרת החינוך בנושא זה, היא לצמצם את פערי השפה של הילדים, ואז לשלבם בכיתות הרגילות.
ואולם, כצפוי, הסידור שאמור היה להיות זמני, הפך לקבוע. גם השנה ילמדו ילדי הפליטים בבית ספר נפרד.
ילדים זכאים לחינוך שווה ללא קשר למעמדם או למעמד הוריהם. כך קובע חוק לימוד חובה, כך קובע חוזר מנכ"ל משרד החינוך, כך קבע בית המשפט העליון בישראל, כך קובעת האמנה בדבר זכויות הילד, וכך קובעת האמנה בדבר מעמדם של פליטים.
למי שאינו מכיר את המצב העובדתי והמשפטי ביחס למבקשי המקלט הסודניים באילת, עשויות חלק מן ההנמקות שמספק ראש עיריית אילת לעיתון "הארץ", להיראות במבט ראשון שובות לב. ראש העיר, המקפיד לקרוא למבקשי המקלט "מסתננים", מסביר שהם לא ייקלטו בבתי הספר "עד שיובהר מצבם" ואומר שמדובר באוכלוסיה, שלדעתו היא "לא חוקית". הוא אף מסביר שבניגוד למהגר עבודה, שאם יפוטר יוכל לחזור למדינתו, כאן מדובר במי שאינם יכולים לשוב למדינת מוצאם. לשיטתו, דווקא עובדת היותם של אותם אנשים פליטים, שלא ניתן לגרשם, מצדיקה את ההפליה הקשה נגד ילדיהם.
יתר דבריו של ראש עיריית אילת בראיון הם בליל של... ובכן, מוטב שאזהר בדבריי נוכח שני פסקי דין חמורים של בית המשפט העליון מן השבועיים האחרונים, הן בכל הנוגע לאחריות בעוולת לשון הרע כלפי נבחר ציבור והן בכל הנוגע לעבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. ראש העיר מדבר על "השלכות דמוגרפיות קטלניות" של נוכחות הפליטים בעירו, "מתחמים שלמים שאנשים מסתובבים שם כל שעות היום" "כמו במחנה פליטים", "בתי תפילה אפריקאיים" רחמנא ליצלן, ו"פאבים אפריקאיים". לדבריו, "יש שכונות שאנשים לא רוצים לעבור בהן כי הם פוחדים" (שחור זה מפחיד?). כל אלה מצדיקים כנראה, לשיטתו של ראש העיר, הפרדה בין ילדי הפליטים לילדים האחרים.
ביקוריהם של ארגוני זכויות אדם, העוסקים בזכויות פליטים, ב"בית הספר" לילדי סודנים העלה, כי למרות מאמציהם הכנים של המורים, החינוך המוענק לילדי הפליטים רחוק מן הסטנדרט שמוענק לכל ילד בישראל. אולם גם אם היה מדובר בסטנדרט הולם, לא היה בכך כדי להצדיק את ההפרדה. ההפרדה עצמה היא הפליה פסולה, ונפרד לעולם אינו שווה. אגב, בעקבות ביקוריהם של נציגי ארגוני זכויות אדם בעיר, ראש העיר הורה לכל רשויות העירייה לנתק מגע עם הארגונים ולבטל פגישות שנקבעו איתם כדי לדון בעניינם של מבקשי המקלט בעיר.
שרת החינוך מגבה את עמדת עיריית אילת. כפי שעולה מתגובת משרדה, גישתה היא כי החובה להעניק לילדים הסודניים חינוך באה על סיפוקה ברישומם במערכת חינוך נפרדת. "מותאמת לצרכיהם". הרעיון, לפיו בחינוך (או בכלל) נפרד אינו שווה, רעיון שבית המשפט העליון האמריקאי השמרני אימץ כבר ב-1954 בפסק הדין Brown v. Board of Education אינו קוסם למשרד החינוך. באותו הקשר כדאי אולי לציין שאותו בית המשפט אף הלך כברת דרך נוספת, כשבשנת 1982, בפסק דין מוכר הרבה פחות, Plyler v. Doe, פסל חוק של מדינת טקסס, שמנע את רישומם של ילדי שוהים שלא כדין בבתי הספר הציבוריים.
נימוקי משרד החינוך בדבר הצורך במסגרת מתאימה ל"תנועה תכופה" של תלמידים (שכמעט אינה קיימת בקרב הפליטים באילת) ו"אי ידיעת השפה" גם הם קשקוש מוחלט. הילדים בבית הספר לשחורים שליד העיר אילת, הלומדים שם כבר שנה, יודעים את השפה העברית. בכל רחבי הארץ ילדי מהגרי עבודה וילדי פליטים נקלטים בבתי הספר הממלכתיים ללא הפרדה, ומודל זה מוכיח את עצמו בתל-אביב כבר שנים רבות. רק באילת, ככל הנראה, נדרשת הפרדה כזו. לטובת הילדים.
השבוע פרסמה נציבות האו"ם לפליטים, שמערכת החינוך הירדנית קולטת, זו השנה השנייה, את ילדי הפליטים בבתי הספר הציבוריים, וזאת ללא קשר למעמדם החוקי. לפי הנתונים שמספקת נציבות האו"ם לפליטים, 31,000 ילדי פליטים עיראקיים הצטרפו השנה למערכת החינוך הציבורית הירדנית. זאת בנוסף על אלה שלמדו במערכת זו בשנה שעברה, ושמספרם אינו מפורט על ידי הנציבות.
קפיצה קטנה אל מעבר לגבול, אל העיר אילת, משביתה מעט את השמחה. עיריית אילת, בתמיכת משרד החינוך, מסרבת להחיל על ילדי הפליטים את העקרון שירדן מכירה בו – שילוב במערכת החינוך הציבורית.
ברחבי תחום שיפוטה של עיריית אילת מתגוררים כמה מאות פליטים סודניים, בהם כ-70 ילדים, חלקם ניצולי רצח העם בדרפור ואחרים שנסו על נפשם מדרום סודן או מאזור הרי הנובה, בעקבות מלחמת האזרחים שהתחוללה שם וגבתה מאז שנת 1983 את חייהם של מאות אלפים, והפכה מיליונים לפליטים. אלה כמו אלה אינם יכולים לשוב למדינת מוצאם, וישראל, חרף סירובה לתת מעמד כלשהו לפליטים אלה (למעט לחלק קטן מן הפליטים מדרפור), מכירה בכך שלעת הזו לא ניתן לגרשם. למרות מדיניות מעצר קשה, המוחלת על הפליטים עם הגיעם לישראל, ישראל לא גירשה בשלוש השנים האחרונות פליטים סודניים, מתוך הכרה בכך שהדבר יהווה הפרה של עקרון איסור הגירוש (non-refoulment), האוסר על החזרת פליט למקום בו הוא נרדף ועל החזרת כל אדם למקום בו הוא עשוי להיות צפוי לסכנה של עינויים או עונש אכזרי או בלתי אנושי.
אוכלוסיית הפליטים באילת היא אוכלוסיה עובדת ומועילה. רוב הפליטים עובדים בבתי מלון בעבודות שישראלים מסרבים, בדרך כלל, לאייש.
בשבוע שעבר פרסמה הכתבת נורית וורגפט בעיתון "הארץ" ראיון עם ראש עיריית אילת בנושא קליטת ילדי הפליטים הסודניים המתגוררים בעיר במערכת החינוך. הפליטים באילת טובים לצורך בישול במלונות, כביסה וקיפול סדינים, אך ככל הנראה ילדיהם אינם טובים דיים כדי ללמוד יחד עם ילדי אילת הישראלים. כבר בשנת הלימודים הקודמת נמנעו עיריית אילת ושרת החינוך משילובם של ילדים אלה בבתי הספר הממלכתיים ויצרו עבורם מערכת נפרדת, בכיתות הממוקמות מחוץ לאילת, תוך הבטחה שמדובר בעניין זמני בלבד, שבעצם מטרתו היא להבטיח את טובתם של הילדים – המטרה, כפי שהוצגה בפני ארגוני זכויות אדם שפנו אל שרת החינוך בנושא זה, היא לצמצם את פערי השפה של הילדים, ואז לשלבם בכיתות הרגילות.
ואולם, כצפוי, הסידור שאמור היה להיות זמני, הפך לקבוע. גם השנה ילמדו ילדי הפליטים בבית ספר נפרד.
ילדים זכאים לחינוך שווה ללא קשר למעמדם או למעמד הוריהם. כך קובע חוק לימוד חובה, כך קובע חוזר מנכ"ל משרד החינוך, כך קבע בית המשפט העליון בישראל, כך קובעת האמנה בדבר זכויות הילד, וכך קובעת האמנה בדבר מעמדם של פליטים.
למי שאינו מכיר את המצב העובדתי והמשפטי ביחס למבקשי המקלט הסודניים באילת, עשויות חלק מן ההנמקות שמספק ראש עיריית אילת לעיתון "הארץ", להיראות במבט ראשון שובות לב. ראש העיר, המקפיד לקרוא למבקשי המקלט "מסתננים", מסביר שהם לא ייקלטו בבתי הספר "עד שיובהר מצבם" ואומר שמדובר באוכלוסיה, שלדעתו היא "לא חוקית". הוא אף מסביר שבניגוד למהגר עבודה, שאם יפוטר יוכל לחזור למדינתו, כאן מדובר במי שאינם יכולים לשוב למדינת מוצאם. לשיטתו, דווקא עובדת היותם של אותם אנשים פליטים, שלא ניתן לגרשם, מצדיקה את ההפליה הקשה נגד ילדיהם.
יתר דבריו של ראש עיריית אילת בראיון הם בליל של... ובכן, מוטב שאזהר בדבריי נוכח שני פסקי דין חמורים של בית המשפט העליון מן השבועיים האחרונים, הן בכל הנוגע לאחריות בעוולת לשון הרע כלפי נבחר ציבור והן בכל הנוגע לעבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. ראש העיר מדבר על "השלכות דמוגרפיות קטלניות" של נוכחות הפליטים בעירו, "מתחמים שלמים שאנשים מסתובבים שם כל שעות היום" "כמו במחנה פליטים", "בתי תפילה אפריקאיים" רחמנא ליצלן, ו"פאבים אפריקאיים". לדבריו, "יש שכונות שאנשים לא רוצים לעבור בהן כי הם פוחדים" (שחור זה מפחיד?). כל אלה מצדיקים כנראה, לשיטתו של ראש העיר, הפרדה בין ילדי הפליטים לילדים האחרים.
ביקוריהם של ארגוני זכויות אדם, העוסקים בזכויות פליטים, ב"בית הספר" לילדי סודנים העלה, כי למרות מאמציהם הכנים של המורים, החינוך המוענק לילדי הפליטים רחוק מן הסטנדרט שמוענק לכל ילד בישראל. אולם גם אם היה מדובר בסטנדרט הולם, לא היה בכך כדי להצדיק את ההפרדה. ההפרדה עצמה היא הפליה פסולה, ונפרד לעולם אינו שווה. אגב, בעקבות ביקוריהם של נציגי ארגוני זכויות אדם בעיר, ראש העיר הורה לכל רשויות העירייה לנתק מגע עם הארגונים ולבטל פגישות שנקבעו איתם כדי לדון בעניינם של מבקשי המקלט בעיר.
שרת החינוך מגבה את עמדת עיריית אילת. כפי שעולה מתגובת משרדה, גישתה היא כי החובה להעניק לילדים הסודניים חינוך באה על סיפוקה ברישומם במערכת חינוך נפרדת. "מותאמת לצרכיהם". הרעיון, לפיו בחינוך (או בכלל) נפרד אינו שווה, רעיון שבית המשפט העליון האמריקאי השמרני אימץ כבר ב-1954 בפסק הדין Brown v. Board of Education אינו קוסם למשרד החינוך. באותו הקשר כדאי אולי לציין שאותו בית המשפט אף הלך כברת דרך נוספת, כשבשנת 1982, בפסק דין מוכר הרבה פחות, Plyler v. Doe, פסל חוק של מדינת טקסס, שמנע את רישומם של ילדי שוהים שלא כדין בבתי הספר הציבוריים.
נימוקי משרד החינוך בדבר הצורך במסגרת מתאימה ל"תנועה תכופה" של תלמידים (שכמעט אינה קיימת בקרב הפליטים באילת) ו"אי ידיעת השפה" גם הם קשקוש מוחלט. הילדים בבית הספר לשחורים שליד העיר אילת, הלומדים שם כבר שנה, יודעים את השפה העברית. בכל רחבי הארץ ילדי מהגרי עבודה וילדי פליטים נקלטים בבתי הספר הממלכתיים ללא הפרדה, ומודל זה מוכיח את עצמו בתל-אביב כבר שנים רבות. רק באילת, ככל הנראה, נדרשת הפרדה כזו. לטובת הילדים.
