Quid Pro Quo
ביריונות וסחטנות אף פעם לא הרתיעו את רשויות השלטון בישראל בעניינים של הגירה ושל מעמד. אזרח ישראלי מבקש להסדיר את מעמדה של זוגתו? שתדאג קודם לכן שאימה ואחיה, השוהים בישראל ללא היתר, יצאו מן הארץ. בת זוג של אזרח ישראלי מבקשת מעמד עבור בתה בת התשע? מעמדה שלה לא יוסדר עד שהבת תעזוב את ישראל. לאזרחית ישראלית בן זוג פלסטיני? שישתף פעולה עם השב"כ כתנאי להסדרת מעמדו. Quid Pro Quo. זה תמורת זה.
רשות שלטונית אינה רשאית לכפות אדם, הנזקק לשירותיה, למלא אחר דרישות, שאינו חייב בהן. אדם המבקש מעמד בישראל אינו עובד בשירות משרד הפנים, משטרת ההגירה או השב"כ, והוא אינו צריך למסור מידע אודות איש, לבלוש אחריו, לעוצרו, לאוסרו או לגרשו על מנת שיהיה זכאי לקבל שירות. דרישות סחטניות מעין אלה מעמידות את מי שזכאי למעמד בישראל בפני ברירה איומה ואכזרית – אי הסדרת מעמדו או פגיעה בעצמו ובבני משפחתו.
תשאלו את משרד הפנים והוא יכחיש: אין מתנים הליכי רכישת מעמד בדרישות בלתי חוקיות. זוהי פשוט החובה לאכוף את החוק ולדרוש מידע לצורך כך, יאמרו. אפשר לעכב את הטיפול ולהתעמר במי שאינו משתף פעולה, אבל אלה, לשיטת משרד הפנים, אינם התניה אסורה.
על פי רוב, בשעה שארגון זכויות אדם פונה למשרד הפנים בעניינו של אדם שהופנתה אליו דרישה סחטנית ובלתי חוקית, חוזר בו משרד הפנים מן הדרישה. לפעמים יש צורך לעתור לבית המשפט, על מנת שמשרד הפנים ימהר "להתקפל", וייתן לעותר את מבוקשו. העיקר שבית המשפט לא ידון בכך. "ככל שמתרבים המקרים מסוג זה, כך גדלה האפשרות כי בית המשפט ידרש לשאלה העקרונית, גם אם יצליח המשיב להפיס את דעתם של העותרים 'ברגע האחרון'", פסק בשנת 2005 השופט (דאז) בעז אוקון מבית המשפט המחוזי בירושלים. "ריבויים של המקרים מלמד כי בלא הכרעה עקרונית עלול המשיב להימנע מהפעלת סמכותו בדרך המתחייבת."
לא בכל מקרה מכחיש משרד הפנים את סחטנותו. ודאי שלא, כשמדובר בבני זוג של אזרחים ושל תושבים, שהם פלסטינים תושבי השטחים הכבושים או אזרחי מדיניות ערב. אלה נדרשו עד לאחרונה כתנאי להסדרת מעמדם להודות במסגרת טופס, שערוך כתצהיר, בשהייה בישראל ללא היתר, ולהפליל על ידי כך את עצמם ואת קרוביהם שהלינו אותם. רק בעקבות עתירה לבג"ץ שונה טופס התצהיר; יש להצהיר על אודות שהייה בישראל, אך לא להודות בשהייה שלא כדין.
משרד הפנים אף אינו מהסס לדרוש לכוף התחייבויות, שסחט מאנשים שפנו אליו בבקשה לקבל שירות. אזרחים ישראלים, שחלו במהלך הליך הסדרת המעמד של בני זוגם, נדהמו לגלות שבמקום לאחל להם בריאות טובה ואריכות ימים, החתימו במשרד הפנים את בני זוגם על מסמך, לפיו יעזבו את הארץ עם מותם של הישראלים. מהגרי עבודה ותיקים בתחום הסיעוד, שרישיונם מוארך שנה אחר שנה משום טובתם של מטופליהם, נדרשו להצהיר בכתב, כי מיד כשמעסיקיהם ילכו לעולמם - יעזבו את הארץ (מן פיקציה, שתכליתה "להוכיח" כי רישיונם הוא זמני, גם אם הם חיים בישראל שנים ארוכות). סיפרנו זה מכבר גם על הנוהג להתנות רישיון עבודה למהגר או למהגרת עבודה, שמבקשים להחליף את מעסיקם, בחתימתם על מסמך, לפיו זהו מעסיקם האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה עליהם לעזוב את ישראל. מהגרי העבודה הופכים צמיתים של מעסיקיהם. השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. לעומתה, נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, נזפה לפני למעלה משנה במשרד הפנים על שהעז להעלות בפניה התחייבות שכפה על אזרחית ישראלית, שלא להסדיר בישראל את מעמדו של בנה, וזאת כתנאי למתן אשרה לביקור הבן בישראל: "לא היה כל מקום לנצל את מצוקת האם, הבאה לבקש אשרת כניסה לישראל עבור בנה, כדי שתתחייב לא להגיש עבורו בקשה לרישיון לישיבת קבע בארץ. בנסיבות אלה אין ליתן להתחייבות זו כל תוקף ובוודאי שאין לבסס עליה החלטה הדוחה את הבקשה." השופט דוד חשין מבית המשפט המחוזי בירושלים שב והזכיר דברים אלה בהחלטה דומה שנתן בשבוע שעבר.
רשות שלטונית אינה רשאית לכפות אדם, הנזקק לשירותיה, למלא אחר דרישות, שאינו חייב בהן. אדם המבקש מעמד בישראל אינו עובד בשירות משרד הפנים, משטרת ההגירה או השב"כ, והוא אינו צריך למסור מידע אודות איש, לבלוש אחריו, לעוצרו, לאוסרו או לגרשו על מנת שיהיה זכאי לקבל שירות. דרישות סחטניות מעין אלה מעמידות את מי שזכאי למעמד בישראל בפני ברירה איומה ואכזרית – אי הסדרת מעמדו או פגיעה בעצמו ובבני משפחתו.
תשאלו את משרד הפנים והוא יכחיש: אין מתנים הליכי רכישת מעמד בדרישות בלתי חוקיות. זוהי פשוט החובה לאכוף את החוק ולדרוש מידע לצורך כך, יאמרו. אפשר לעכב את הטיפול ולהתעמר במי שאינו משתף פעולה, אבל אלה, לשיטת משרד הפנים, אינם התניה אסורה.
על פי רוב, בשעה שארגון זכויות אדם פונה למשרד הפנים בעניינו של אדם שהופנתה אליו דרישה סחטנית ובלתי חוקית, חוזר בו משרד הפנים מן הדרישה. לפעמים יש צורך לעתור לבית המשפט, על מנת שמשרד הפנים ימהר "להתקפל", וייתן לעותר את מבוקשו. העיקר שבית המשפט לא ידון בכך. "ככל שמתרבים המקרים מסוג זה, כך גדלה האפשרות כי בית המשפט ידרש לשאלה העקרונית, גם אם יצליח המשיב להפיס את דעתם של העותרים 'ברגע האחרון'", פסק בשנת 2005 השופט (דאז) בעז אוקון מבית המשפט המחוזי בירושלים. "ריבויים של המקרים מלמד כי בלא הכרעה עקרונית עלול המשיב להימנע מהפעלת סמכותו בדרך המתחייבת."
לא בכל מקרה מכחיש משרד הפנים את סחטנותו. ודאי שלא, כשמדובר בבני זוג של אזרחים ושל תושבים, שהם פלסטינים תושבי השטחים הכבושים או אזרחי מדיניות ערב. אלה נדרשו עד לאחרונה כתנאי להסדרת מעמדם להודות במסגרת טופס, שערוך כתצהיר, בשהייה בישראל ללא היתר, ולהפליל על ידי כך את עצמם ואת קרוביהם שהלינו אותם. רק בעקבות עתירה לבג"ץ שונה טופס התצהיר; יש להצהיר על אודות שהייה בישראל, אך לא להודות בשהייה שלא כדין.
משרד הפנים אף אינו מהסס לדרוש לכוף התחייבויות, שסחט מאנשים שפנו אליו בבקשה לקבל שירות. אזרחים ישראלים, שחלו במהלך הליך הסדרת המעמד של בני זוגם, נדהמו לגלות שבמקום לאחל להם בריאות טובה ואריכות ימים, החתימו במשרד הפנים את בני זוגם על מסמך, לפיו יעזבו את הארץ עם מותם של הישראלים. מהגרי עבודה ותיקים בתחום הסיעוד, שרישיונם מוארך שנה אחר שנה משום טובתם של מטופליהם, נדרשו להצהיר בכתב, כי מיד כשמעסיקיהם ילכו לעולמם - יעזבו את הארץ (מן פיקציה, שתכליתה "להוכיח" כי רישיונם הוא זמני, גם אם הם חיים בישראל שנים ארוכות). סיפרנו זה מכבר גם על הנוהג להתנות רישיון עבודה למהגר או למהגרת עבודה, שמבקשים להחליף את מעסיקם, בחתימתם על מסמך, לפיו זהו מעסיקם האחרון, וכי אם יחסי העבודה יסתיימו מכל טעם שהוא – יהיה עליהם לעזוב את ישראל. מהגרי העבודה הופכים צמיתים של מעסיקיהם. השופטת מיכל רובינשטיין מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב לא מצאה בכך פסול. לעומתה, נשיאת בית המשפט המחוזי בירושלים, השופטת מוסיה ארד, נזפה לפני למעלה משנה במשרד הפנים על שהעז להעלות בפניה התחייבות שכפה על אזרחית ישראלית, שלא להסדיר בישראל את מעמדו של בנה, וזאת כתנאי למתן אשרה לביקור הבן בישראל: "לא היה כל מקום לנצל את מצוקת האם, הבאה לבקש אשרת כניסה לישראל עבור בנה, כדי שתתחייב לא להגיש עבורו בקשה לרישיון לישיבת קבע בארץ. בנסיבות אלה אין ליתן להתחייבות זו כל תוקף ובוודאי שאין לבסס עליה החלטה הדוחה את הבקשה." השופט דוד חשין מבית המשפט המחוזי בירושלים שב והזכיר דברים אלה בהחלטה דומה שנתן בשבוע שעבר.
