Dream of Californication

לפני כשבועיים פסל בית המשפט לערעורים של מדינת קליפורניה בארה"ב חוק שאיפשר לתושבי קליפורניה, השוהים בארה"ב ללא היתר, לפקוד את מוסדות החינוך הגבוה הציבוריים בהנחה משמעותית, הניתנת לכלל תושבי קליפורניה.

"תושבי קליפורניה השוהים בארה"ב ללא היתר"? לא, לא מדובר בטעות הקלדה. מיד נסביר.

רוב מדינות ארה"ב מאפשרות לתושביהן לפקוד אוניברסיטאות ציבוריות וקולג'ים ציבוריים במדינה תוך גביית שכר לימוד נמוך משמעותית מזה הנגבה מתושבי מדינות אחרות בארה"ב. בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון האמריקאי מלפני 30 שנים, מדינות רשאיות לקבוע כללים משלהן לגבי השאלה מי ייחשב לתושב שלהן. מדינה, כך לפי אותה פסיקה, יכולה להכיר גם בתושבותו של אדם שאינו אזרח ארה"ב.

תושבות היא עניין רב-ממדי ברבות ממדינות העולם. אדם יכול להחשב לתושב לצורך עניין מסוים ולא להחשב לתושב לצורך עניין אחר. לצורך תשלום שכר לימוד במוסדות ציבוריים להשכלה גבוהה קליפורניה בחרה מספר קריטריונים אלטרנטיביים להכרה באדם כתושב, שאחד מהם הוא לימודים במשך שלוש שנים לפחות בתיכון בקליפורניה. לימודים תיכוניים כאלה מצביעים, בעיני קליפורניה, על זיקה למדינה, שבשל קיומה קשה להצדיק הבחנה של המדינה בין מי שהוא אזרח ארה"ב לבין מי שאינו כזה. רבים מהילדים המתגוררים במדינה הם ילדי מהגרים חסרי מעמד, והמחוקק הקליפורני בחר במודע שלא לערוך הבחנות בין מי שיש להם מעמד בארה"ב ובין שאין להם מעמד כזה. אלה כמו אלה עברו במהלך השנים תהליך של קליפורניקציה בלי קשר לתפישת הממשל הפדרלי אודות זכותם להיות נוכחים בארה"ב. בהתאם לחוק הקליפורני ילדי מהגרים רבים, שיש להניח שלא היו זוכים להשכלה אלמלא החוק, פקדו את מערכת ההשכלה הגבוהה בקליפורניה.

עד שבשבוע שעבר בית המשפט לערעורים של קליפורניה פסל את החוק בעקבות תביעה שהגישו סטודנטים תושבי מדינות אחרות בארה"ב, שעינם צרה בחבריהם ללימודים הזוכים להנחה בשכר הלימוד, בעוד הם נאלצים לשלם את מלוא שכר הלימוד משום שאינם קליפורנאים.

תוצאת פסק הדין מצטיירת בעיקר כהתגוננות של שופטים מודאגים נוכח המגמה של שחיקת הנחות היסוד של חברות במדינת הלאום באמצעות כללי חברות אחרים של יחידות תת-מדינתיות. רבות נכתב, גם בישראל אך בעיקר מחוצה לה, על הפוטנציאל החתרני של מרחבים תת-מדינתיים בכל הנוגע לשחיקת הכללים המסורתיים של חברות בקהילה פוליטית. קשה שלא לחטוא בשטחיות מסוימת בהתייחסות לסוגיה זו בפוסט של כמה פסקאות, אולם פסק הדין הקליפורני ממש מזמין התייחסות כזו.

למי שמבקש לפרק את הזיקה ההדוקה שהובנתה בין מושג ה"אזרחות" לבין מושג "מדינת הלאום", ובין שני אלה לבין כללי החברות בקהילה פוליטית, נראה שמרחבים מקומיים הם האתרים המתאימים להסתכל עליהם. מדינות לאום מנסות ליצור כללי חברות אחידים, רצופים ושטוחים שמגדירים מיהו "זר" ומיהו "אחד משלנו" כדי לייצר את ההבחנות והחלוקות, שדורש הפיקוח המתבצע על ידי המדינה. מנקודת מבטה של המדינה, החלוקה למרחבים תת-מדינתיים (או שימור חלוקה מסוג זה שהתקיימה לפני הקמת מדינת הלאום, כמו בארה"ב) לא נועדה ליצור כללי חברות אלטרנטיביים. אבל אותה חלוקה מאפשרת אינטראקציות אנושיות שיוצרות אינטרסים שונים והזדהויות שונות מאלה שברמת מדינת הלאום, וכתוצאה מכך גם יוצרת ראציונלים שונים לחברות בקהילה וכללי חברות בתת-היחידות, שאינם עולים בהכרח בקנה אחד עם כללי החברות של מדינת הלאום. תת-היחידות של מדינות לאום נוטות לסטות מכללי החברות הנוקשים של מדינות, ולהציג כללים שמתרחקים במידה מסוימת מדרישות פורמליות או שרירותיות, ובוחנים נתונים עובדתיים שיש להם זיקה ישירה וברורה יותר לשאלות הנוגעות לחברות בקהילה.

נהוג לומר על מדינות לאום שהן גדולות מסך החלקים המרכיבים אותן, אבל האפשרות שבידי המרחבים המקומיים להגדיר בפועל כללי חברות רחבים יותר משל המדינה, דווקא מעלה את הסברה שהמדינה קטנה מסך חלקיה. התרחבות והתחזקות של כללי החברות במרחבים האלה וניתוק שלהם מן הכללים של מדינת הלאום, מהווים מצע נוח לניסויים חברתיים ברמה המקומית, אבל אין הכרח שהם ייעצרו שם. הם מאפשרים לנו לחשוב מחדש על כללי החברות גם ברמת מדינת הלאום, לקרוא עליהם תיגר ולשחוק אותם. הם גם מאפשרים לנו להבין עד כמה בעייתיים כללי הכניסה למועדון של מדינות לאום, ולכן הם גם מהווים מקור לחרדה מצד המדינה, ולרצון שלה למשטר את כללי הכניסה למרחבים תת-מדינתיים.

בית המשפט לערעורים בקליפורניה הסכים, בעצם, לבקשתם של אמריקאים "זרים" לקליפורניה שפנו לבית המשפט, למשטר את כללי החברות של קליפורניה ולהוציא מתוכם קליפורנאים "זרים" לארה"ב, לפי שיטתה.

ארה"ב מכירה בחברותו של כל מי שבמקרה נולד בה, תהא זיקתו אליה אשר תהא. ישראל מכירה בחברותו של כל מי שיש לו גניאולוגיה מסוימת או שביצע אקט דתי מסוים, ולא מכירה בחברות של מי שברח או גורש מן המקום היחיד שהייתה לו זיקה כלשהי אליו, אם הוא פלסטיני. וקליפורניה מכירה בחברותו של אדם שבילה בה את השנים, שנתפסות כאלה המעצבות אותנו, ללא קשר לשאלה אם ארה"ב התירה את כניסתו או את הישארותו בה. אפשר להתווכח על הכללים הללו, אבל לא קשה להבין עד כמה הכלל השלישי שונה מן השניים הראשונים, ומדוע הוא כל כך מאיים עליהם.