רישיון שניתן בטעות אינו בטל מעיקרו
לא מכבר סיפרנו על מדיניותו הנפסדת של משרד הפנים, להפקיע את רישיונות הישיבה והעבודה של מהגרי עבודה, לאחר שהתברר לו, ששהו בישראל בעבר. משרד הפנים מצרף את תקופות שהותם הקודמות בישראל עם תקופת שהותם הנוכחית (ובדרך כלל מצרף גם את תקופות הביניים בהן שהו בחו"ל), ואם חלפו לפי מניינו 63 חודשים – מפקיע את רישיון ישיבתם או ממאן להאריכו. הוא עושה זאת גם אם מתברר, שמהגרי העבודה שבו לישראל בתום לב, ללא שהסתירו את דבר שהותם בישראל בעבר. לגבי דידו, אין לו כל אחריות לכך שהנפיק לאותם מהגרי העבודה אשרה לשוב לישראל, בטעות או ברשלנות.
בפסק דין שניתן בסוף השבוע שעבר הבהיר השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, כי משרד הפנים אינו יכול להתנער מאחריותו לרישיון שהנפיק למהגרת עבודה, ששבה לישראל לעבוד בשנית. "רישיון שניתן בטעות אינו בטל מעיקרו", פסק. לאחר שניתן הרישיון מוטל על הרשות נטל כבד בסרבה להאריכו, ובמיוחד שעה שהיא מבקשת להפקיעו, "באשר מדובר בפגיעה קשה בזכות קנויה של בעל הרישיון. כדי ליטול דבר שכבר ניתן, יש להראות באופן מבורר ומוכח, כי בעליו הפר את תנאיו, או כי ישנה לכך הצדקה אחרת, כבדת משקל ביותר." השופט סולברג קיבל את העתירה, והורה למשרד הפנים להאריך את תוקף רישיונה של מהגרת העבודה.
עד כאן – יפה ומבורך. אלא מה? השופט סולברג החליט להעניש את מהגרת העבודה ואת מעסיקה הסיעודי בן ה-97, על כך שלא מיהרו לתקוף את ההחלטה שלא להאריך את הרישיון, ועתרו לבית המשפט רק לאחר שמהגרת העבודה נעצרה על ידי משטרת ההגירה. "זוהי דרך התנהלות חמורה", קבע השופט סולברג. "יש לזקוף אותה לחובתם, ואין להקל בדבר הזה." משום כך, אף שהעתירה התקבלה, פסק לחובת העותרים הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.
זה ממש לא יפה, ואפילו אסור. עוד בשנת 2004 הזכיר בית המשפט העליון לבתי המשפט לעניינים מינהליים, שאין לפסוק לחובת עותרים, שעתירתם התקבלה, הוצאות משפט. תרעומת על שהייה שלא כדין ועל הטרחת הרשויות בשל כך אינה עילה להטיל סנקציה עונשית על עותרים שזכו בעתירתם.
בפסק דין שניתן בסוף השבוע שעבר הבהיר השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, כי משרד הפנים אינו יכול להתנער מאחריותו לרישיון שהנפיק למהגרת עבודה, ששבה לישראל לעבוד בשנית. "רישיון שניתן בטעות אינו בטל מעיקרו", פסק. לאחר שניתן הרישיון מוטל על הרשות נטל כבד בסרבה להאריכו, ובמיוחד שעה שהיא מבקשת להפקיעו, "באשר מדובר בפגיעה קשה בזכות קנויה של בעל הרישיון. כדי ליטול דבר שכבר ניתן, יש להראות באופן מבורר ומוכח, כי בעליו הפר את תנאיו, או כי ישנה לכך הצדקה אחרת, כבדת משקל ביותר." השופט סולברג קיבל את העתירה, והורה למשרד הפנים להאריך את תוקף רישיונה של מהגרת העבודה.
עד כאן – יפה ומבורך. אלא מה? השופט סולברג החליט להעניש את מהגרת העבודה ואת מעסיקה הסיעודי בן ה-97, על כך שלא מיהרו לתקוף את ההחלטה שלא להאריך את הרישיון, ועתרו לבית המשפט רק לאחר שמהגרת העבודה נעצרה על ידי משטרת ההגירה. "זוהי דרך התנהלות חמורה", קבע השופט סולברג. "יש לזקוף אותה לחובתם, ואין להקל בדבר הזה." משום כך, אף שהעתירה התקבלה, פסק לחובת העותרים הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח.
זה ממש לא יפה, ואפילו אסור. עוד בשנת 2004 הזכיר בית המשפט העליון לבתי המשפט לעניינים מינהליים, שאין לפסוק לחובת עותרים, שעתירתם התקבלה, הוצאות משפט. תרעומת על שהייה שלא כדין ועל הטרחת הרשויות בשל כך אינה עילה להטיל סנקציה עונשית על עותרים שזכו בעתירתם.
