נשות כל העולם התאחדנה

מאת: ד"ר יובל לבנת, מלמד בתכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב וחבר הועד המנהל של קו לעובד

בפסק דין שהתפרסם לאחרונה, ובו דן בית המשפט העליון בעבירה של אונס תוך התחזות לאדם אחר, כתב השופט אליקים רובינשטיין, כי "בני דורנו ראו בעיניהם בהקשר המגדרי מהפכה, לא פחות". אכן, נראה כי קשה לחלוק על ההשפעה החברתית הרבה של שיח זכויות הנשים בישראל בעשור האחרון.

המהפכה הפמיניסטית לא הסתיימה כמובן. המצב עדיין רחוק מלהיות משביע-רצון, ובכל זאת, יש מקום לשמוח על ההישגים שהושגו עד כה. כיום, בתחומי חיים רבים בישראל, אי-השוויון בין גברים לבין נשים אין מקורו עוד בכללים משפטיים לא-שוויוניים או בכללים "נייטרליים" בעלי השלכות פוגעניות בנשים.

אך הנה, כאשר עוברים אנו לדבר בנשים זרות הנמצאות בישראל, אותם כללים משפטיים הפוגעים בנשים, אשר סברנו לתומנו כי הצלחנו כבר למגרם, חוזרים ועולים על פני השטח. דהיינו, כללים משפטיים, אשר המדינה אינה מעזה עוד להחיל ביחס לנשים ישראליות, מופעלים בימים אלה ביחס לנשים זרות השוהות לישראל.

רק לפני שבועות ספורים נחתה בישראל אישה בעלת דרכון סרי-לנקי, וביקשה מקלט מדיני בישראל. בקשתה נסבה על היותה קרבן לנישואין בכפיה לאדם שכלא אותה בביתו, דרש ממנה לטפל בכל צרכיו וגחמותיו, ונהג בה אלימות קשה. כניסתה של האישה לישראל סורבה, והיא נכלאה במתקן סמוך לנתב"ג במטרה להשיבה לסרי-לנקה בהקדם האפשרי. האישה הגישה באמצעות התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב ומוקד הסיוע לעובדים זרים בקשת מקלט רשמית לנציבות האו"ם לפליטים. ואולם, מדינת ישראל סירבה לאפשר לנציבות לגבש עמדה באשר לבקשת המקלט, ודרשה להשיבה לסרי-לנקה באופן מיידי. בתגובה לעתירה דחופה שהגישה האישה, טענה המדינה, כי "קשיים משפחתיים ואף אלימות במשפחה אינם בסיס לפליטות".

עמדה זו של מדינת ישראל הותירה את פעילי זכויות הפליטים בישראל פעורי פה. אנשים רבים נרדפים ברחבי העולם לאו דווקא על ידי גורמי מדינה רשמיים, אלא על ידי "גורמים פרטיים" – תוך העלמת עין מצד הרשויות. נציבות האו"ם לפליטים, כמו גם מרבית מדינות העולם המערבי, הכירו בכך שרדיפה היא רדיפה, וככל שמדינת המוצא של אדם אינה מוכנה או אינה יכולה לספק לו הגנה מפני "גורם פרטי" שרודף אותו (בגין חברותו ב"קבוצה חברתית מסויימת", כגון מגדר), הרי שיש להכיר בו כפליט, ממש כפי שחובה על מדינה (החתומה על אמנת הפליטים) לעשות עת המדובר באדם הנרדף על-ידי רשויות מדינת המוצא עצמן.

יתירה מכך, כלל "נייטרלי" מעין זה ("מדינת ישראל אינה מכירה בפליטות על בסיס רדיפה על-ידי גורמים פרטיים") הינו בעל הטייה מגדרית ברורה. נשים סובלות משלל פגיעות על-ידי "גורמים פרטיים" – בדרך כלל בני משפחותיהן – אך ורק מפאת היותן נשים, לא אחת תוך התעלמות מוחלטת מצד הרשויות במדינותיהן. אונס ואלימות במשפחה, נישואים כפויים, סחר למטרות זנות, רצח על רקע "כבוד המשפחה", נידוי אלמנות והשחתת איברי מין (כריתת דגדגן) הם רק חלק מהפגיעות שנשים סובלות ברחבי העולם. כמובן שהאחריות הראשונית לטיפול בפגיעות ה"פרטיות" הללו מוטלת על רשויות השלטון במדינות המוצא עצמן, ומדינות רבות – גם ב"עולם השלישי" – אכן עושות מאמצים לטפל בנגעים חברתיים אלה. אך ככל שמדינה אינה עושה דבר למיגור התופעות הללו, הרי שהקורבנות הנשים זכאיות להיות מוכרות כפליטות. עקרון יסוד זה בדיני הפליטים אכן מקובל על-ידי מדינות שונות (לרבות ארצות הברית, אנגליה, אוסטרליה, קנדה, ניו-זילנד וצרפת).

דוגמה נוספת לפגיעה בנשים זרות בישראל הינה "נוהל הטיפול בעובדת זרה בהריון". הנוהל – אשר חל על מהגרות עבודה, השוהות בישראל כדין באשרה (בדרך-כלל בענף הסיעוד) שהונפקה להן על-ידי מדינת ישראל – קובע ש"עובדת זרה" שילדה בישראל תידרש לעזוב את המדינה (יחד עם התינוק) לא יאוחר משלושה חודשים לאחר הלידה (ולא יותר לה להשלים תקופת שהיה של 63 חודש, שהיא התקופה המקובלת ביחס למהגרי עבודה על פי חוק הכניסה לישראל). אמנם, דיני העבודה בישראל כוללים שלל הוראות המיועדות להגן על נשים הרות ואמהות – לרבות האיסור על פיטורי אישה בגין הריון ולידה, האיסור על הפליית עובד או מבקש עבודה מחמת מגדר או מחמת היותו הורה ועוד כהנה וכהנה הוראות. אלא שמדינת ישראל מחילה כיום משטר אפרטהייד המבחין בין נשים ישראליות לזרות. ביחס לישראליות – תחולנה כל ההגנות הללו. ביחס לזרות – שיחזרו לפיליפינים (נביא עובדות אחרות תחתן).

שני הכללים המשפטיים הללו – הפוגעים בנשים זרות השוהות בישראל – ממתינים בימים אלה לביקורת שיפוטית. נגד נוהל הטיפול בעובדת זרה בהריון הוגשה על-ידי חמישה ארגוני זכויות אדם עתירה לבג"ץ עוד בנובמבר 2005, ומאז ועד היום הדיונים נמשכים, הפרקליטות מבקשת (ומקבלת) עוד ארכה ועוד דחיה, ושופטי בג"ץ מסרבים לפסוק. בינתיים עוד ועוד מהגרות עבודה מגורשות מישראל עקב לידה. הכלל המשפטי, לפיו "אלימות במשפחה אינה בסיס לפליטות בישראל" יעלה בקרוב לדיון בעתירתה של האישה הסרי-לקנית, שעודנה נמצאת במעצר, בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב.

ראוי להן לנשות ישראל (וגם לגברים שבה) לגלות סולידריות עם אחיותיהן הזרות, הסובלות כמותן מנחת זרועה של הפטריארכיה, וניצבות חסרות אונים מול מערכת משפטית ישראלית אטומה. כדי שמאבק חברתי יקבל תוקף מוסרי, הוא אינו יכול לעצור בתחומי האינטרסים המיידיים של חברי הקבוצה עצמה, אלא ראוי לו לשאת מסר רחב יותר, שיתייחס גם אל אחרים, מרוחקים יותר, הסובלים מאותן פגיעות שהמאבק בא למגר. קולן של נשים ישראליות ביחס לפגיעות שפוגעת המדינה באחיותיהן הזרות עדיין לא נשמע באופן צלול וחזק, כפי שראוי לו להישמע.