"נח" בשבע שגיאות וספינת האם
בחודש שעבר פורסם פסק דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, רות רונן, בעניינם של פליטים אזרחי עירק, שתבעו את מדינת ישראל בגין החזקתם במעצר שלא לצורך. לפני כל דבר אחר, עצם פרסום פסק הדין מזמין איחולים לבביים על סיום המלאכה השיפוטית, 13 שנים בלבד לאחר שהתביעה הוגשה.
הסיפור, בקיצור נמרץ, הוא זה: כמה פליטים עירקיים הגיעו לישראל במחצית הראשונה של שנות ה-90. עם כניסתם לארץ הם הסגירו את עצמם וביקשו לקבל מעמד פליט. נציבות האו"ם לפליטים, שטיפלה בעניינם, הכירה בכך שהם זכאים להכרה כפליטים, אבל מדינת ישראל סירבה להכיר בהם ככאלה בשל היותם "נתיני מדינת אויב", והחזיקה אותם במעצר פרק זמן ממושך. לשב"כ, ככל הנראה, לא היה מידע כלשהו אודות סיכון ביטחוני הנשקף מהפליטים, ולכן הוא בחר בברירת המחדל השב"כניקית; לטענתם של הפליטים הם עברו עינויים על ידי בחורינו הטובים בשב"כ, שסחטו מחלקם הודאות שווא בדבר כוונות "פח"עיות". בין השאר הם נחקרו על ידי החוקר הידוע בשם ג'ורג', שהואשם בהזדמנות אחרת על ידי דיראני בהחדרת מוט לעכוזו.
את כל הפרטים ביחס לעינויים לא ניתן ללמוד מפסק הדין. כל שניתן ללמוד ממנו הוא שהמעונים והמדינה הגיעו לפשרה בנוגע לפיצויים בגין העינויים. פרטים נוספים על פרשת העינויים ניתן ללמוד ממקורות אחרים, ואולי עוד נשוב ונתייחס כאן לפרשה זו. אבל לא הפעם.
הנושא בו הצדדים לא הגיעו לפשרה הוא פיצוי עבור מעצרם הממושך והמיותר, שהסיבה היחידה לו היתה היותם "נתיני מדינת אויב". השופטת רונן פוסקת לחלק מן התובעים פיצויים בגובה מאות אלפי שקלים, אבל קובעת לגבי שישה מן התובעים שהיה מוצדק לא לשחררם בשל הסכנה הביטחונית שנשקפה מהם. מהי הסכנה הביטחונית? מה היו מקורות המידע אודות סכנה זו? השופטת רונן לא מגלה לנו. למעשה, היא עצמה אינה יודעת משום שהשב"כ לא גילה לה. היא מסתפקת בכך שלפני עשור בית המשפט העליון עיין במעמד צד אחד בהודאות שנגבו מן הפליטים בעינויים.
אפשר לכתוב המון על פסק הדין, על מה שכתוב בו, על מה שלא כתוב בו ועל כל מה שקרה מסביב. כאמור, ייתכן שבהזדמנות אחרת או שבהזדמנויות אחרות עוד נחזור אליו. היום נתמקד בנקודה מסוימת.
השופטת רונן מקדישה שני עמודים לשאלה "האם התובעים היו זכאים למעמד של פליטים?". היא אמנם מדגישה, כי התשובה לשאלה זו אינה רלוונטית להכרעה בתביעה, אבל דנה בשאלה בכל זאת ומשיבה עליה בשלילה. מרצים לדיני פליטים יוכלו ללמד את תשובתה לשאלה זו כמקרה של "נח בשבע שגיאות". הסוגיות שהשופטת רונן דנה בהן הן מורכבות ביותר, ובמגבלות הפורמט נדון בהן בצורה לא ממצה (גם אם קצת יותר ממצה מההתייחסות אליהן בפסק הדין).
שגיאה ראשונה – בתור התחלה, השופטת רונן מזכירה את עמדת המדינה, לפיה אף שנציבות האו"ם לפליטים החליטה, כי הם זכאים למעמד פליט, ההכרה הפורמאלית של הנציבות אינה יוצרת כל חיוב כלפי המדינה. בשנות התשעים – תשובה לא נכונה. עד שנת 2001 ישראל לא הקימה מנגנון למיון מבקשי מקלט והכרעה בבקשותיהם, כפי שהיא מחויבת לעשות לפי אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים. תחת זאת, כמו רבות מן המדינות המוגדרות כמדינות העולם השלישי, היא ביקשה מנציבות האו"ם לפליטים שתכריע עבורה בבקשות לקבלת מעמד פליט. נציבות האו"ם לפליטים בדקה את עניינם של הפליטים העירקיים באופן פרטני, וקבעה כי הם זכאים למעמד פליט. ישראל כלל לא ערכה בדיקה פרטנית שכזו, ולכן לא יכולה היתה לקבוע כי הם אינם פליטים. במצב כזה, כשישראל מבקשת מן הנציבות לעשות את העבודה שעליה לעשות בעצמה; הנציבות קובעת שמדובר בפליטים; וישראל (ללא קיום בדיקה משלה) מחליטה לא להכיר באנשים כפליטים - המחויבות של ישראל לאמנת הפליטים מתרוקנת מתוכן.
שגיאה שניה – השופטת רונן קובעת ש"המחויבות הראשונית" של המדינה לפי האמנה היא "לא לגרש פליט, ולא לכפות עליו לחזור לארץ בה חייו או חירותו של הפליט יהיו בסכנה מטעמים של גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית מסוימת או דעה פוליטית", מה שידוע כעקרון ה-non-refoulement. היא מסבירה שהמדינה אכן לא גירשה את הפליטים העירקיים למקום בו נשקפה להם סכנה כזו, ולכן, לשיטתה, השאלה אינה האם היה על המדינה להכיר בהם כפליטים, אלא האם מותר היה לה להחזיקם במעצר עד לגירושם למדינה אחרת. לא נכון. השאלה האם יש מקום להכיר באדם כפליט משליכה לא רק על שאלת גירושו, אלא על סדרה של שאלות, בהן גם שאלת המעצר. בהתאם לאמנה, אדם המוכר כפליט זכאי לסדרה של זכויות, בהן חופש דת, חינוך, הנפקת מסמכים מזהים ועוד. לענייננו, רלוונטיים זכותו של מבקש מקלט שבקשתו טרם הוכרעה ושל פליט מוכר לחופש תנועה, לחירות ממעצר ולחסינות מענישה בגין כניסה שלא כדין למדינה או בגין שהייה שלא כדין. כשהסוגיה הדורשת הכרעה היא האם ניתן להצדיק מעצר, השאלה האם היה על המדינה להכיר באדם כפליט היא רלוונטית ביותר. פירוט מקיף של כללי המשפט הבינלאומי בעניין מעצרם של מבקשי מקלט ניתן למצוא בנייר עמדה של הפורום לזכויות פליטים בנושא זה.
שגיאה שלישית – השופטת רונן מתבססת על סעיף 6 לנוהל הטיפול בהסדרת מעמדם של מבקשי מקלט בישראל, שבו נקבע שמדינת ישראל "שומרת לעצמה את הזכות" שלא לקלוט כפליטים ולא להעניק מעמד ל"נתיני מדינות אויב". מיד נסביר במה מדובר, אבל לפני שנגיע לגופו של עניין, קיים עניין טכני קטנטן – התובעים הוחזקו במעצר במהלך שנות ה-90. התביעה הוגשה בשנת 1995. הנוהל שכולל את סעיף 6 קיים מאז שנת 2001... השופטת רונן מסתמכת על נוהל שנולד שנים לאחר מעצרם ולאחר הסירוב להכיר בפליטים העירקיים כפליטים כדי לנמק את חוקיות ההתנהלות כלפיהם. אופס...
שגיאה רביעית – השופטת רונן מציינת על יסוד סעיף 6 לנוהל ש"מאחר שהמדינה לא התחייבה להעניק לנתיני מדינת אויב אשרת שהייה בישראל, היא זכאית לגרש אותם". אבל ישראל, כשחתמה על האמנה, דווקא התחייבה להכיר בנתיני מדינות אויב כפליטים, וסעיף 6 לנוהל לא גורע ממחויבותה. גם אם הנוהל היה קיים בתקופה הרלוונטית, לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שהוא מהווה הפרה של התחייבותה של מדינת ישראל לפי האמנה. אמנת האו"ם לפליטים אינה מאפשרת לעשות את ההבחנה שעושה סעיף 6. אם לנסות לתמצת בכמה מילים את הסוגיה המורכבת הזו – האמנה אמנם לא חלה על אנשים שביצעו עבירות חמורות מסוימות, כמו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ועקרון ה-non-refoulement לא חל על פליט שנשקפת ממנו סכנה לביטחון המדינה, אך כל החריגים הללו דורשים מסוכנות אינדיבידואלית, ולא יכולים להתבסס על סיווגים קבוצתיים. לכן, לא ניתן להצדיק את סעיף 6 על בסיס החריגים לתחולת האמנה או החריגים לתחולת עקרון ה-non-refoulement.
הסיפור, בקיצור נמרץ, הוא זה: כמה פליטים עירקיים הגיעו לישראל במחצית הראשונה של שנות ה-90. עם כניסתם לארץ הם הסגירו את עצמם וביקשו לקבל מעמד פליט. נציבות האו"ם לפליטים, שטיפלה בעניינם, הכירה בכך שהם זכאים להכרה כפליטים, אבל מדינת ישראל סירבה להכיר בהם ככאלה בשל היותם "נתיני מדינת אויב", והחזיקה אותם במעצר פרק זמן ממושך. לשב"כ, ככל הנראה, לא היה מידע כלשהו אודות סיכון ביטחוני הנשקף מהפליטים, ולכן הוא בחר בברירת המחדל השב"כניקית; לטענתם של הפליטים הם עברו עינויים על ידי בחורינו הטובים בשב"כ, שסחטו מחלקם הודאות שווא בדבר כוונות "פח"עיות". בין השאר הם נחקרו על ידי החוקר הידוע בשם ג'ורג', שהואשם בהזדמנות אחרת על ידי דיראני בהחדרת מוט לעכוזו.
את כל הפרטים ביחס לעינויים לא ניתן ללמוד מפסק הדין. כל שניתן ללמוד ממנו הוא שהמעונים והמדינה הגיעו לפשרה בנוגע לפיצויים בגין העינויים. פרטים נוספים על פרשת העינויים ניתן ללמוד ממקורות אחרים, ואולי עוד נשוב ונתייחס כאן לפרשה זו. אבל לא הפעם.
הנושא בו הצדדים לא הגיעו לפשרה הוא פיצוי עבור מעצרם הממושך והמיותר, שהסיבה היחידה לו היתה היותם "נתיני מדינת אויב". השופטת רונן פוסקת לחלק מן התובעים פיצויים בגובה מאות אלפי שקלים, אבל קובעת לגבי שישה מן התובעים שהיה מוצדק לא לשחררם בשל הסכנה הביטחונית שנשקפה מהם. מהי הסכנה הביטחונית? מה היו מקורות המידע אודות סכנה זו? השופטת רונן לא מגלה לנו. למעשה, היא עצמה אינה יודעת משום שהשב"כ לא גילה לה. היא מסתפקת בכך שלפני עשור בית המשפט העליון עיין במעמד צד אחד בהודאות שנגבו מן הפליטים בעינויים.
אפשר לכתוב המון על פסק הדין, על מה שכתוב בו, על מה שלא כתוב בו ועל כל מה שקרה מסביב. כאמור, ייתכן שבהזדמנות אחרת או שבהזדמנויות אחרות עוד נחזור אליו. היום נתמקד בנקודה מסוימת.
השופטת רונן מקדישה שני עמודים לשאלה "האם התובעים היו זכאים למעמד של פליטים?". היא אמנם מדגישה, כי התשובה לשאלה זו אינה רלוונטית להכרעה בתביעה, אבל דנה בשאלה בכל זאת ומשיבה עליה בשלילה. מרצים לדיני פליטים יוכלו ללמד את תשובתה לשאלה זו כמקרה של "נח בשבע שגיאות". הסוגיות שהשופטת רונן דנה בהן הן מורכבות ביותר, ובמגבלות הפורמט נדון בהן בצורה לא ממצה (גם אם קצת יותר ממצה מההתייחסות אליהן בפסק הדין).
שגיאה ראשונה – בתור התחלה, השופטת רונן מזכירה את עמדת המדינה, לפיה אף שנציבות האו"ם לפליטים החליטה, כי הם זכאים למעמד פליט, ההכרה הפורמאלית של הנציבות אינה יוצרת כל חיוב כלפי המדינה. בשנות התשעים – תשובה לא נכונה. עד שנת 2001 ישראל לא הקימה מנגנון למיון מבקשי מקלט והכרעה בבקשותיהם, כפי שהיא מחויבת לעשות לפי אמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים. תחת זאת, כמו רבות מן המדינות המוגדרות כמדינות העולם השלישי, היא ביקשה מנציבות האו"ם לפליטים שתכריע עבורה בבקשות לקבלת מעמד פליט. נציבות האו"ם לפליטים בדקה את עניינם של הפליטים העירקיים באופן פרטני, וקבעה כי הם זכאים למעמד פליט. ישראל כלל לא ערכה בדיקה פרטנית שכזו, ולכן לא יכולה היתה לקבוע כי הם אינם פליטים. במצב כזה, כשישראל מבקשת מן הנציבות לעשות את העבודה שעליה לעשות בעצמה; הנציבות קובעת שמדובר בפליטים; וישראל (ללא קיום בדיקה משלה) מחליטה לא להכיר באנשים כפליטים - המחויבות של ישראל לאמנת הפליטים מתרוקנת מתוכן.
שגיאה שניה – השופטת רונן קובעת ש"המחויבות הראשונית" של המדינה לפי האמנה היא "לא לגרש פליט, ולא לכפות עליו לחזור לארץ בה חייו או חירותו של הפליט יהיו בסכנה מטעמים של גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית מסוימת או דעה פוליטית", מה שידוע כעקרון ה-non-refoulement. היא מסבירה שהמדינה אכן לא גירשה את הפליטים העירקיים למקום בו נשקפה להם סכנה כזו, ולכן, לשיטתה, השאלה אינה האם היה על המדינה להכיר בהם כפליטים, אלא האם מותר היה לה להחזיקם במעצר עד לגירושם למדינה אחרת. לא נכון. השאלה האם יש מקום להכיר באדם כפליט משליכה לא רק על שאלת גירושו, אלא על סדרה של שאלות, בהן גם שאלת המעצר. בהתאם לאמנה, אדם המוכר כפליט זכאי לסדרה של זכויות, בהן חופש דת, חינוך, הנפקת מסמכים מזהים ועוד. לענייננו, רלוונטיים זכותו של מבקש מקלט שבקשתו טרם הוכרעה ושל פליט מוכר לחופש תנועה, לחירות ממעצר ולחסינות מענישה בגין כניסה שלא כדין למדינה או בגין שהייה שלא כדין. כשהסוגיה הדורשת הכרעה היא האם ניתן להצדיק מעצר, השאלה האם היה על המדינה להכיר באדם כפליט היא רלוונטית ביותר. פירוט מקיף של כללי המשפט הבינלאומי בעניין מעצרם של מבקשי מקלט ניתן למצוא בנייר עמדה של הפורום לזכויות פליטים בנושא זה.
שגיאה שלישית – השופטת רונן מתבססת על סעיף 6 לנוהל הטיפול בהסדרת מעמדם של מבקשי מקלט בישראל, שבו נקבע שמדינת ישראל "שומרת לעצמה את הזכות" שלא לקלוט כפליטים ולא להעניק מעמד ל"נתיני מדינות אויב". מיד נסביר במה מדובר, אבל לפני שנגיע לגופו של עניין, קיים עניין טכני קטנטן – התובעים הוחזקו במעצר במהלך שנות ה-90. התביעה הוגשה בשנת 1995. הנוהל שכולל את סעיף 6 קיים מאז שנת 2001... השופטת רונן מסתמכת על נוהל שנולד שנים לאחר מעצרם ולאחר הסירוב להכיר בפליטים העירקיים כפליטים כדי לנמק את חוקיות ההתנהלות כלפיהם. אופס...
שגיאה רביעית – השופטת רונן מציינת על יסוד סעיף 6 לנוהל ש"מאחר שהמדינה לא התחייבה להעניק לנתיני מדינת אויב אשרת שהייה בישראל, היא זכאית לגרש אותם". אבל ישראל, כשחתמה על האמנה, דווקא התחייבה להכיר בנתיני מדינות אויב כפליטים, וסעיף 6 לנוהל לא גורע ממחויבותה. גם אם הנוהל היה קיים בתקופה הרלוונטית, לא היה בכך כדי לשנות את העובדה שהוא מהווה הפרה של התחייבותה של מדינת ישראל לפי האמנה. אמנת האו"ם לפליטים אינה מאפשרת לעשות את ההבחנה שעושה סעיף 6. אם לנסות לתמצת בכמה מילים את הסוגיה המורכבת הזו – האמנה אמנם לא חלה על אנשים שביצעו עבירות חמורות מסוימות, כמו פשעי מלחמה או פשעים נגד האנושות, ועקרון ה-non-refoulement לא חל על פליט שנשקפת ממנו סכנה לביטחון המדינה, אך כל החריגים הללו דורשים מסוכנות אינדיבידואלית, ולא יכולים להתבסס על סיווגים קבוצתיים. לכן, לא ניתן להצדיק את סעיף 6 על בסיס החריגים לתחולת האמנה או החריגים לתחולת עקרון ה-non-refoulement.
שגיאה חמישית – סעיף 6 מנוגד לקביעות נוספות באמנה. התעקשותה של ישראל שלא להכיר ב"נתיני מדינות אויב" כפליטים היא, למעשה, הגדרה מחדש של המונח פליט, כפי שהוא מופיע באמנה. בנוסף לכך היא מהווה הפרה של הקביעה באמנה, לפיה על המדינות מחויבות לנהוג כלפי פליטים ללא הפליה בשל גזעם, דתם או מדינת מוצאם. מדינות החתומות על האמנה רשאיות, אמנם, להודיע שהן מסתייגות מסעיפים מסוימים באמנה ושהן אינן רואות עצמן מחויבות להם, אולם ישראל מעולם לא עשתה זאת, ובנוסף לכך, ביחס לסעיפים הרלוונטיים היא אף אינה יכולה לעשות זאת – האמנה קובעת שהמדינות החתומות עליה לא יכולות להסתייג מסעיפים מסוימים, בהם סעיף איסור ההפליה והגדרת המונח "פליט". התייחסות שונה לפליט רק משום שהוא נתין מדינה מסוימת, עומדת בניגוד להתחייבויות שנטלה על עצמה מדינת ישראל כשחתמה על האמנה.
מעבר להיבט המשפטי, מדובר בסעיף שהוא אם כל חטאת במדיניות מדינת ישראל כלפי פליטים, וכבר נשפכו אין-ספור מילים על ההשוואה בין היחס ליהודים גרמנים שנמלטו ממדינת מוצאם במלחמת העולם השנייה, ונחשבו במדינות שאליהן הגיעו כ"נתיני מדינת אויב", לבין פליטים ניצולי רדיפה במדינות כמו סודן או עירק, שנחשבים בעיני ישראל "נתיני מדינת אויב". לפני מספר שנים, כשמייקל קגן, מומחה לדיני פליטים ששהה בארץ, נסע לו למקום אחר, הוא הפקיד בידי התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת ת"א בקבוק יין משובח, וביקש לפתוח את הבקבוק ביום שבו תוטבע ה-mother ship, כלומר היום בו נקבל החלטה שיפוטית בדבר אי חוקיותו של סעיף 6 או נביא לביטולו בדרך אחרת. הבקבוק עדיין סגור.
מה עוד? שגיאה שישית ושביעית – השופטת רונן מביעה את עמדתה לפיה, ספק אם מי שיצא ממדינתו ונכנס למדינת אויב ובשל כך הפך לפליט יכול להסתמך על הוראות האמנה. חמור מכך, היא מציינת באופן כללי יותר, ש"ספק אם מי שהפך עצמו לפליט בעצמו, ותוך מודעות למשמעות ולתוצאות של מעשיו, יוכל ליהנות מהזכויות הנלוות להכרה כזו". אסמכתאות משפטיות לאמירות המוזרות הללו אין. ספק אם הביטוי "ספק אם" הוא הנמקה משפטית. לעומת זאת, אסמכתאות משפטיות לגישה ההפוכה יש למכביר.
ברמה הכללית יותר – רבים מן הפליטים המוכרים ברחבי העולם הם פליטים ש"הפכו עצמם לפליטים תוך מודעות למשמעות תוצאות מעשיהם". הקטגוריה הנפוצה ביותר היא קטגוריית הפעילים הפוליטיים, המוכרים במפורש באמנה. מדובר באחת העילות הקלאסיות להכרה באדם כפליט – אדם שבמו ידיו ובצורה מודעת לחלוטין הפך עצמו לפליט כשמימש את חופש הביטוי נגד השלטון או ביצע פעילות אחרת, שאלמלא היה מבצע אותה לא היה נרדף. באופן ספציפי יותר, הקטיגוריה של פליטים שהפכו לפליטים בשל ארועים שהתרחשו לאחר שעזבו את מדינות מוצאם, בין שמדובר באירועים שתלויים בהם ובין שמדובר באירועים שאינם תלויים בהם, היא קטיגוריה מוכרת היטב, ואפילו יש לה שם: פליטים sur-place. בהתאם לעמדת נציבות האו"ם לפליטים ופסיקתן של מדינות רבות, האמנה חלה גם עליהם. האמנה לא נועדה לבחון אם אדם נרדף בעבר במדינת מוצאו, אלא להגן על אנשים מפני רדיפה עתידית.
ברמה הקונקרטית – ספק בעיני השופטת רונן אם מי שיצא ממדינתו ונכנס לאחרת והפך בשל כך לנרדף זכאי להכרה. שיעור בהיסטוריה: בתקופת המלחמה הקרה המוני בני אדם ממדינות טוטליטאריות חצו את מסך הברזל ובשל כך הפכו לעריקים הנמלטים על ידי מדינות מוצאם. לפני עזיבתם הם לא נרדפו על ידי השלטונות בשל פעילות פוליטית, אבל אם היו מוחזרים יש להניח שהיו נחשפים למעצר ממושך, עינויים וסוגים אחרים של רדיפה. במהלך תקופה זו השתרשה ההכרה בכך שקטיגוריה מרכזית של פליטים שהאמנה חלה עליהם הם מי שעילת הרדיפה היחידה שלהם היא עזיבת מדינה טוטאליטרית.
