גבירתי לא מבינה, זו כבילה

הלו. שוב אנחנו. אלה מהכבילה. כן, אנחנו יודעים. כבר שמעתם. כבילה, כבילה, כבילה. מה אנחנו רוצים? כבר כתבנו עליה שוב ושוב ושוב. נמאס לשמוע. האם לא הגיע הזמן לעבור הלאה? האם לא הגיעה השעה לנצל את שעות הלילה כדי להתבשם מאויר הגנים או כדי לכתוב על שפנפנים ורודים? גם אנחנו חושבים כך, אבל במשרד הפנים, בבתי המשפט לעניינים מינהליים ובבית המשפט העליון האסימון עוד לא ירד, ולכן, כפי שעודד כבר כתב כאן, לא נלאה מלומר: זו עבדות, זה נתעב, זה לא חוקי.

ביום רביעי שופט בית המשפט העליון, ריבלין, בהסכמת השופטת חיות והשופט מלצר, עשה זאת שוב. האם נחזור על הרקע? שוב? רק בשניים וחצי משפטים – לפני למעלה משנתיים וחצי בית המשפט העליון קבע שהסדר כבילתם של מהגרי עבודה למעסיקיהם, הסדר הקובע כי סיום יחסי עבודה מביא לפקיעת רישיון ישיבתו של מהגר עבודה, אינו חוקי. "מעין עבדות בגרסה מודרנית", קרא בית המשפט העליון להסדר. ואולם, משרד הפנים לא ביטל את ההסדר וגורלו של פסק הדין הפך לתעלומה של ממש. שופטי בית המשפט העליון יודעים אמנם לדקלם "כבילה זה רע, ביטלנו", אבל כשמגיעה השעה ליישם – הם אינם מסוגלים לזהות כבילה גם כשזו נעמדת לפניהם ומכה בפדחתם.

אז מה הפעם? פסק דין קצר של השופט ריבלין העוסק בעובד כבול שאיבד את מעמדו משום שמימש את חירותו לסיים חוזה עבודה והפסיק לעבוד אצל מעסיקו הרשום. הסיפור העובדתי בפסק הדין דומה לפסקי דין אחרים שסיפרנו עליהם ולא נחזור עליו. השורה התחתונה היא שמדובר בעובד שמלכתחילה איבד את מעמדו משום שמשרד הפנים לא יישם את חובתו לבטל את הסדר הכבילה. עובד ש"עשה דין לעצמו" והתפטר, וגם לאחר שניתנה לו "לפנים משורת הדין" הזדמנות שנייה, לא כבל את עצמו למעסיק חדש.

השופט ריבלין מציין שהעובד לא עמד בתנאי "נוהל מעבר ממעסיק למעסיק", ואנו נזכיר שוב, שבית המשפט העליון קבע ש"נוהל מעבר ממעסיק למעסיק" הוא חלק ממנגנון הכבילה, וככזה אינו חוקי.

כפי שסיפרתי כאן לפני כמה חודשים, בשנה שעברה בדיון בבית המשפט העליון, כשהזכרתי שלמרות פסק דינו של בית המשפט העליון הסדר הכבילה חי ובועט, קטעה אותי השופטת חיות, ואמרה, "אדוני לא מבין, אין יותר כבילה. אנחנו ביטלנו אותה".

הדברים אינם מעודדים. פסקי הדין של בית המשפט העליון מלאים באמירות ריקות, המעלות על נס את זכויותיהם של מהגרי עבודה, אך כשמגיעה השעה ליישם - יוק. לפני כשנה השופט ריבלין, בפסק דין שעסק בכבילתם של עובדי בניין טורקים לחברת בניין טורקית כחלק מעסקת נשק בין תע"ש לטורקיה, חזר על מחויבותו של בית המשפט העליון לאי חוקיותו של הסדר הכבילה, ציין כי הוא רעה חולה הפוגעת קשות בזכויות מהגרי עבודה, אבל "בנסיבות המיוחדות" של עסקת נשק עם טורקיה, הסכמתם של העובדים לפני בואם לישראל והטענה שזכויותיהם לא נפגעות אישר לכבול 800 עובדים. השופטת חיות, שגינתה גם היא את הכבילה באופן כללי באותו פסק דין, הצטרפה אליו.

אתמול, בדיון שעוד נכתוב עליו כאן, השופט ריבלין התקשה להבין מדוע על בית המשפט לקבוע שמעסיקה צריכה לשלם לעובדת הסיעודית שלה, שהגישה עתירה באמצעות "קו לעובד", את שכר המינימום הקבוע בחוק עבור עבודה בשעות נוספות. לשיטתו, אם העובדת הסכימה בעת ההעסקה לשכר נמוך מכך, דרישה להחיל עליה את הוראות החוק היא "פגיעה באוטונומיה של הרצון" של העובדת, לא פחות. את הניחוח הלוקנרי של פסק דין, שניתן לפני 103 שנים על ידי בית המשפט העליון בארה"ב ופסל חקיקת מגן שנועדה להבטיח זכויות עובדים בשם "חופש החוזים" ו"האוטונומיה של הרצון", אפשר להריח עד כאן.

כן. השופט ריבלין, כך מעידה נעמי לויצקי בספרה "העליונים", רואה את עצמו כליברל גדול, ממשיך דרכו של השופט ברק.