מלכודת דבש

חברת "מוני בנייה ופיתוח בע"מ" נקנסה בשנת 2002 בגין העסקת מהגרי עבודה ללא היתר. על פי חוק, עמדו לחברה שלושים ימים לבקש להישפט. החברה המתינה שלוש שנים, ורק אז הגישה לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה בקשה. החברה הסבירה את האיחור בהגשת הבקשה, בכך שהוטעתה להניח שהמדינה תבטל את הקנסות, משום ששיתפה פעולה עם משטרת ההגירה.

על פי הנחייתה של משטרת ההגירה, שימשה החברה "מלכודת דבש" (כך כהגדרתה) למהגרי עבודה, ששוהים בישראל ללא היתר. היא הזמינה אותם אליה, קיבלה אותם לעבודה, ואז הסגירה אותם לידי משטרת ההגירה. בדרך זו סייעה בלכידתם של כמאה מהגרי עבודה. סביר להניח, שרבים מבין מהגרי העבודה שנעצרו וגורשו – אם לא כולם – היו קורבנותיו של הסדר הכבילה; מהגרי עבודה שעזבו את מעסיקיהם, וכך הפכו באחת שוהים שלא כדין וטרף למשטרת ההגירה.

משטרת ההגירה הבטיחה לחברה, שהקנסות שהושתו עליה בשל העסקה שלא כדין יבוטלו. לימים התנערה המדינה מהתחייבותה. ואולם, כיוון שבפני בית הדין הודתה משטרת ההגירה שאכן הפעילה את החברה, קיבלה השופטת מהא סמיר-עמאר את עמדת החברה, והאריכה את המועד להגשת בקשתה להישפט.

פסק הדין הוא עדות נוספת להתנהלות משולחת הרסן ולצעדים מרחיקי הלכת של משטרת ההגירה, שזוכים לפחות מדי תשומת לב (גם מצידנו כאן), וחלקם, כך נראה, יוותרו בצל. לפעמים מגוייסים מעסיקים להלשין על עובדיהם, ולפעמים מהגרי עבודה על מנת שילשינו על חבריהם. השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים דחה בחודש שעבר את עתירת התנועה לחופש המידע, שביקשה לברר את הסכומים המדויקים ששילמה משטרת ההגירה למשתפי פעולה, ואת טובות ההנאה שנתנה להם בתמורה. גם בעניין זה לא ראה השופט עדיאל להתערב, ופסק שפעולות משטרת ההגירה חוסות תחת החיסיון ממנו נהנה מערך המודיעין של המשטרה.

תודה לד"ר יובל לבנת על ההפנייה לפסק הדין