למלא בתוכן את המושג "מרכז חיים"
לא אחת אני מתבקש להשיב, מהם המבחנים לפיהם ייקבע כי אדם הוא תושב ישראל. ובכן, אין כאלה. משרד הפנים מאמץ מבחני תושבות ודוחה אותם באותה נשימה. לשיטת משרד הפנים, מבחן "מרכז החיים" ומבחן "מרב הזיקות" הם טובים וכשרים, ובלבד שהם מובילים לקביעה, כי מי שאינו יהודי אינו זכאי למעמד בישראל. אם אותם מבחנים מובילים לתוצאה ההפוכה – אין להם כל משמעות. תוצאות המבחנים, והן לבדן, מכריעות האם יעשה בהם שימוש, ולא ההקשר הרלוונטי או הצידוק המוסרי.
כשיש אפשרות להפקיע מעמד או לא לתיתו – יופעלו המבחנים. די שתושב ירושלים המזרחית מקיים זיקה למדינה אחרת (למשל, באמצעות שהייה ממושכת בה) כדי לפסוק שתושבותו בירושלים פקעה, ואפשר לשלול אותה. אם אישה, שהיתה זוגתו של אזרח ישראלי, התאלמנה בטרם הספיקה לסיים את ההליך לרכישת מעמד של קבע, או נפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות – יהיה עליה להוכיח שאינה מקיימת זיקה הדוקה יותר למדינת מוצאה, על מנת שמשרד הפנים יואיל לשקול, האם יסדיר את מעמדה בישראל.
נסו להחיל את המבחנים באופן הפוך – לצורך הקניית מעמד בישראל – ומשרד הפנים ייעמד על רגליו האחוריות. אדם שהה בישראל שנים ארוכות, וכל זיקותיו אליה – אין בכך, לשיטת משרד הפנים, טעם המצדיק את הסדרת מעמדו בישראל. אדם לא שהה מעולם בשטחי הגדה המערבית או רצועת עזה, והוא יכול להוכיח שמרב זיקותיו למדינה אחרת – אין שום משקל למבחן מרב הזיקות. די שיש לו מספר זהות פלסטיני, על מנת להחיל עליו את החוק הגזעני, שאוסר על מתן מעמד לפלסטינים בישראל.
השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מחיל את המבחנים באופן קוהרנטי. בפסק דין שנתן אתמול קבע, שהחלטת משרד הפנים להפקיע את מעמדו של תושב ירושלים המזרחית, שהתגורר בארה"ב תקופה ממושכת, ואך רכש בה תושבות, אינה כדין, משום שאשתו וילדיו נותרו בירושלים, והדבר מעיד ששמר על זיקתו לעיר. על אותו משקל פסק בחודש ספטמבר, שהחלטתו של משרד הפנים, המבוססת על נהליו, לדחות בקשה, להקנות מעמד בישראל לאישה שנפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות, הינה כדין, וזאת כיוון שלאישה יש ילדים באתיופיה – עובדה המלמדת שזיקתה לאתיופיה "חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל".
לאחידות בפסיקה יש ערך, ואולם לא משום כך הפניתי לשני פסקי הדין. הדימיון בין המקרים אינו בניתוח האחיד של הזיקות, אלא בפרשנות הפוגענית והבלתי מוסרית של הדין.
הפקעת מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית היא פשע – טיהור אתני ודילול אוכלוסין בחסות המשפט המינהלי. גם אם לעותר באותו עניין היו מתלווים אשתו וילדיו בתקופה שבה חי בארה"ב, אין כל הצדקה לשלול את מעמדם ולהגלותם מארצם. כל אדם – גם תושב ירושלים המזרחית – זכאי לעזוב את ארצו ולשוב אליה, ללא שיאבד את מעמדו וללא שייאלץ להותיר את בני משפחתו מאחור כערבון.
אי הסדרת מעמדה של אישה, שכל חטאה שהרהיבה עוז בנפשה לעזוב את בן זוגה האלים, היא נפשעת לא פחות. כפי שמקובל במדינות רבות, על החוק בישראל לעודד מהגרות, שסובלות אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הן תלויות לצורך רכישת מעמד, לעזוב את "הספונסר", ולאפשר להן בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. מבחן מרב הזיקות – שאינו רלוונטי שעה שאישה מסדירה את מעמדה כזוגתו של אזרח ישראלי (די שתוכיח שמרכז חייה בישראל, ולא שמרב זיקותיה לישראל) – אינו יכול להפוך רלוונטי לצורך הטלת סנקציה על אישה, שעשתה את המעשה הראוי, שיש לברך עליו, ונפרדה מבן הזוג האלים.
המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת, שייצג את העותרת באותו עניין, ערער על פסק דינו של השופט עדיאל לבית המשפט העליון. גם פרקליטות המדינה, כמו משרד הפנים, סברה שיש להעניש את האישה, שעזבה את בן הזוג המתעלל, והתנגדה למתן צו ארעי, האוסר על גירושה מישראל עד להכרעה בערעור. למרות זאת, השופט מרים נאור נאותה לתת צו כמבוקש.
בעוד בית המשפט העליון ממשיך להתיר למשרד הפנים להפקיע את מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית בשל שהות ממושכת מחוץ לישראל, דומה כי התבססה בו לאחרונה הסכמה על כך, שלמבחני התושבות בעניין רכישת מעמד בישראל (להבדיל מהפקעתו) יש ליצוק תוכן בהתאם לנסיבות העניין והקשרו. בחודש אוגוסט האחרון נפסק בסדרת ערעורים שטופלו על ידי המוקד להגנת הפרט, שיש לאפשר לבני זוג ולילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, שלהם מספרי זהות פלסטינים ועניינם נדון עד לשנת 2005, להוכיח לצורך הסדרת מעמדם, כי אינם ולא היו תושבים בפועל של הגדה המערבית או רצועת עזה, וכי אין להתבסס לצורך קביעת זיקתם לשטחים רק על רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני (ההלכה חלה רק על מי שטופלו עד לשנת 2005, משום שלאחר מכן תוקן החוק, ונקבע בו שרישום במרשם הפלסטיני - הוא כשלעצמו - מסווג אדם כפלסטיני, שאין להסדיר את מעמדו. השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, פסקה שחרף התיקון לחוק יש להחיל את מבחן מרב הזיקות. ערעורו של משרד הפנים על פסק דינה ממתין להכרעת בית המשפט העליון). בחודש שעבר ניתנה החלטת בית המשפט העליון בסדרת עתירות אחרת, שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי, נגד הנוהל שקבע משרד הפנים לטיפול בבני זוג לשעבר של אזרחים ישראלים, שהתאלמנו במהלך הליך הסדרת מעמדם, ובטרם רכשו מעמד של קבע. גם נוהל זה קובע, כאמור, שאחד מן התנאים להקניית מעמד לבן זוג לשעבר, שאיתרע מזלו והתאלמן קודם שהתאזרח, הוא הוכחת זיקה הדוקה יותר לישראל מאשר למדינת המוצא. בית המשפט נתן למשרד הפנים שהות של שישה חודשים לשוב ולשקול את מדיניותו, תוך שהוא מורה לו לתת משקל עדיף לכנות הקשר בין בני הזוג, למשך הנישואין, לתקופת החיים המשותפים ולמרכז החיים בישראל: "שאלת מקום מגוריהם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה בחוץ-לארץ אינה מלמדת, בהכרח, על זיקה גדולה יותר למדינה הזרה מאשר למדינת ישראל, במיוחד כאשר בארץ עשויים להימצא קברו של בן הזוג הישראלי, חברים משותפים ובני משפחה, וכן היבטים נוספים הממלאים בתוכן את המושג 'מרכז חיים'".
-------------------- יכולתי לחתום כאן, אבל אינני רשאי להתעלם מיונתן, שליבו נשבר בשל פסיקתו של השופט עודד מודריק, עד שבחר להקדיש לו אתמול פוסט, ולקנח בקיילי מינוג (למען השם, יונתן. אנחנו חייבים לקבוע סטנדרטים לאכסניה). עליי לעודדו ולרומם את רוחו.
אולי יונתן יימצא נחמה בכך, שגם ליבו של השופט מודריק נשבר לפעמים. הנה דוגמאות. השופט מודריק, כמו שופטי בית המשפט העליון, דן בעניינה של אישה, שהתאלמנה בטרם הספיקה להשלים את הליך הסדרת מעמדה. משרד הפנים הסתיר מן השופט מודריק את הנוהל בעניינם של בני זוג שהתאלמנו, והוא נדרש להכריע. בפסק דינו, שניתן בחודש יולי 2007, קבע השופט מודריק, שהאישה השתקעה בישראל; שהחלטת משרד הפנים "מחייבת אותה הלכה למעשה 'להגר' פעם נוספת לארץ שכבר איננה ארצה", וזאת אף ש"לא עשתה עוול כלשהו", ו"רק גורלה הימר עליה"; שגירושה מישראל מכפיל "את משמעות האסון שניחת עליה"; ושזוהי "תוצאה שהדעת מתקשה לעכל אותה". כך קבע – ובכל זאת אישר לגרש את האישה, ש"אין לה תרופה גם מטעמים של צדק הומניטרי". בענין אחר, שנפסק בחודש ספטמבר 2007, דן השופט מודריק בסירובו של משרד הפנים להסדיר את מעמדה של ילדה למהגרי עבודה, שאף הוא הודה, כי התערותה החברתית בישראל "הומחשה" בפניו. השופט מודריק קבע, כי סירובו של משרד הפנים מעוגן בקריטריון שרירותי, שאינו בוחן השתקעות ואפשרות להגלייה תרבותית, אלא רק את משך השהייה בישראל. "לבי שלי נצבט לנוכח המשמעות העולה מהחלטת משרד הפנים", כתב והוסיף, "הדברים אינם פשוטים, ובוודאי שהלב נוטה לכך שיימצא לעותרת פתרון בין גבולות מדינת ישראל". כתב, ואישר לגרש את הילדה, משום ש"שימת סייגים כאלה אינה הופכת את המדינה לנוגשת ומתעמרת בנפשות ילדים". אכן, הלב נשבר.
כשיש אפשרות להפקיע מעמד או לא לתיתו – יופעלו המבחנים. די שתושב ירושלים המזרחית מקיים זיקה למדינה אחרת (למשל, באמצעות שהייה ממושכת בה) כדי לפסוק שתושבותו בירושלים פקעה, ואפשר לשלול אותה. אם אישה, שהיתה זוגתו של אזרח ישראלי, התאלמנה בטרם הספיקה לסיים את ההליך לרכישת מעמד של קבע, או נפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות – יהיה עליה להוכיח שאינה מקיימת זיקה הדוקה יותר למדינת מוצאה, על מנת שמשרד הפנים יואיל לשקול, האם יסדיר את מעמדה בישראל.
נסו להחיל את המבחנים באופן הפוך – לצורך הקניית מעמד בישראל – ומשרד הפנים ייעמד על רגליו האחוריות. אדם שהה בישראל שנים ארוכות, וכל זיקותיו אליה – אין בכך, לשיטת משרד הפנים, טעם המצדיק את הסדרת מעמדו בישראל. אדם לא שהה מעולם בשטחי הגדה המערבית או רצועת עזה, והוא יכול להוכיח שמרב זיקותיו למדינה אחרת – אין שום משקל למבחן מרב הזיקות. די שיש לו מספר זהות פלסטיני, על מנת להחיל עליו את החוק הגזעני, שאוסר על מתן מעמד לפלסטינים בישראל.
השופט יהונתן עדיאל מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מחיל את המבחנים באופן קוהרנטי. בפסק דין שנתן אתמול קבע, שהחלטת משרד הפנים להפקיע את מעמדו של תושב ירושלים המזרחית, שהתגורר בארה"ב תקופה ממושכת, ואך רכש בה תושבות, אינה כדין, משום שאשתו וילדיו נותרו בירושלים, והדבר מעיד ששמר על זיקתו לעיר. על אותו משקל פסק בחודש ספטמבר, שהחלטתו של משרד הפנים, המבוססת על נהליו, לדחות בקשה, להקנות מעמד בישראל לאישה שנפרדה מבן זוגה הישראלי על רקע אלימות, הינה כדין, וזאת כיוון שלאישה יש ילדים באתיופיה – עובדה המלמדת שזיקתה לאתיופיה "חזקה וממשית יותר מזיקתה לישראל".
לאחידות בפסיקה יש ערך, ואולם לא משום כך הפניתי לשני פסקי הדין. הדימיון בין המקרים אינו בניתוח האחיד של הזיקות, אלא בפרשנות הפוגענית והבלתי מוסרית של הדין.
הפקעת מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית היא פשע – טיהור אתני ודילול אוכלוסין בחסות המשפט המינהלי. גם אם לעותר באותו עניין היו מתלווים אשתו וילדיו בתקופה שבה חי בארה"ב, אין כל הצדקה לשלול את מעמדם ולהגלותם מארצם. כל אדם – גם תושב ירושלים המזרחית – זכאי לעזוב את ארצו ולשוב אליה, ללא שיאבד את מעמדו וללא שייאלץ להותיר את בני משפחתו מאחור כערבון.
אי הסדרת מעמדה של אישה, שכל חטאה שהרהיבה עוז בנפשה לעזוב את בן זוגה האלים, היא נפשעת לא פחות. כפי שמקובל במדינות רבות, על החוק בישראל לעודד מהגרות, שסובלות אלימות או התעללות מ"ספונסר" מקומי, בו הן תלויות לצורך רכישת מעמד, לעזוב את "הספונסר", ולאפשר להן בנסיבות שכאלה לקבל מעמד באופן עצמאי, ללא תלות באיש. מבחן מרב הזיקות – שאינו רלוונטי שעה שאישה מסדירה את מעמדה כזוגתו של אזרח ישראלי (די שתוכיח שמרכז חייה בישראל, ולא שמרב זיקותיה לישראל) – אינו יכול להפוך רלוונטי לצורך הטלת סנקציה על אישה, שעשתה את המעשה הראוי, שיש לברך עליו, ונפרדה מבן הזוג האלים.
המרכז לפלורליזם יהודי של התנועה ליהדות מתקדמת, שייצג את העותרת באותו עניין, ערער על פסק דינו של השופט עדיאל לבית המשפט העליון. גם פרקליטות המדינה, כמו משרד הפנים, סברה שיש להעניש את האישה, שעזבה את בן הזוג המתעלל, והתנגדה למתן צו ארעי, האוסר על גירושה מישראל עד להכרעה בערעור. למרות זאת, השופט מרים נאור נאותה לתת צו כמבוקש.
בעוד בית המשפט העליון ממשיך להתיר למשרד הפנים להפקיע את מעמדם של תושבי ירושלים המזרחית בשל שהות ממושכת מחוץ לישראל, דומה כי התבססה בו לאחרונה הסכמה על כך, שלמבחני התושבות בעניין רכישת מעמד בישראל (להבדיל מהפקעתו) יש ליצוק תוכן בהתאם לנסיבות העניין והקשרו. בחודש אוגוסט האחרון נפסק בסדרת ערעורים שטופלו על ידי המוקד להגנת הפרט, שיש לאפשר לבני זוג ולילדים של אזרחים ושל תושבים ישראלים, שלהם מספרי זהות פלסטינים ועניינם נדון עד לשנת 2005, להוכיח לצורך הסדרת מעמדם, כי אינם ולא היו תושבים בפועל של הגדה המערבית או רצועת עזה, וכי אין להתבסס לצורך קביעת זיקתם לשטחים רק על רישומם במרשם האוכלוסין הפלסטיני (ההלכה חלה רק על מי שטופלו עד לשנת 2005, משום שלאחר מכן תוקן החוק, ונקבע בו שרישום במרשם הפלסטיני - הוא כשלעצמו - מסווג אדם כפלסטיני, שאין להסדיר את מעמדו. השופטת יהודית צור מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, פסקה שחרף התיקון לחוק יש להחיל את מבחן מרב הזיקות. ערעורו של משרד הפנים על פסק דינה ממתין להכרעת בית המשפט העליון). בחודש שעבר ניתנה החלטת בית המשפט העליון בסדרת עתירות אחרת, שהגיש המרכז לפלורליזם יהודי, נגד הנוהל שקבע משרד הפנים לטיפול בבני זוג לשעבר של אזרחים ישראלים, שהתאלמנו במהלך הליך הסדרת מעמדם, ובטרם רכשו מעמד של קבע. גם נוהל זה קובע, כאמור, שאחד מן התנאים להקניית מעמד לבן זוג לשעבר, שאיתרע מזלו והתאלמן קודם שהתאזרח, הוא הוכחת זיקה הדוקה יותר לישראל מאשר למדינת המוצא. בית המשפט נתן למשרד הפנים שהות של שישה חודשים לשוב ולשקול את מדיניותו, תוך שהוא מורה לו לתת משקל עדיף לכנות הקשר בין בני הזוג, למשך הנישואין, לתקופת החיים המשותפים ולמרכז החיים בישראל: "שאלת מקום מגוריהם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה בחוץ-לארץ אינה מלמדת, בהכרח, על זיקה גדולה יותר למדינה הזרה מאשר למדינת ישראל, במיוחד כאשר בארץ עשויים להימצא קברו של בן הזוג הישראלי, חברים משותפים ובני משפחה, וכן היבטים נוספים הממלאים בתוכן את המושג 'מרכז חיים'".
-------------------- יכולתי לחתום כאן, אבל אינני רשאי להתעלם מיונתן, שליבו נשבר בשל פסיקתו של השופט עודד מודריק, עד שבחר להקדיש לו אתמול פוסט, ולקנח בקיילי מינוג (למען השם, יונתן. אנחנו חייבים לקבוע סטנדרטים לאכסניה). עליי לעודדו ולרומם את רוחו.
אולי יונתן יימצא נחמה בכך, שגם ליבו של השופט מודריק נשבר לפעמים. הנה דוגמאות. השופט מודריק, כמו שופטי בית המשפט העליון, דן בעניינה של אישה, שהתאלמנה בטרם הספיקה להשלים את הליך הסדרת מעמדה. משרד הפנים הסתיר מן השופט מודריק את הנוהל בעניינם של בני זוג שהתאלמנו, והוא נדרש להכריע. בפסק דינו, שניתן בחודש יולי 2007, קבע השופט מודריק, שהאישה השתקעה בישראל; שהחלטת משרד הפנים "מחייבת אותה הלכה למעשה 'להגר' פעם נוספת לארץ שכבר איננה ארצה", וזאת אף ש"לא עשתה עוול כלשהו", ו"רק גורלה הימר עליה"; שגירושה מישראל מכפיל "את משמעות האסון שניחת עליה"; ושזוהי "תוצאה שהדעת מתקשה לעכל אותה". כך קבע – ובכל זאת אישר לגרש את האישה, ש"אין לה תרופה גם מטעמים של צדק הומניטרי". בענין אחר, שנפסק בחודש ספטמבר 2007, דן השופט מודריק בסירובו של משרד הפנים להסדיר את מעמדה של ילדה למהגרי עבודה, שאף הוא הודה, כי התערותה החברתית בישראל "הומחשה" בפניו. השופט מודריק קבע, כי סירובו של משרד הפנים מעוגן בקריטריון שרירותי, שאינו בוחן השתקעות ואפשרות להגלייה תרבותית, אלא רק את משך השהייה בישראל. "לבי שלי נצבט לנוכח המשמעות העולה מהחלטת משרד הפנים", כתב והוסיף, "הדברים אינם פשוטים, ובוודאי שהלב נוטה לכך שיימצא לעותרת פתרון בין גבולות מדינת ישראל". כתב, ואישר לגרש את הילדה, משום ש"שימת סייגים כאלה אינה הופכת את המדינה לנוגשת ומתעמרת בנפשות ילדים". אכן, הלב נשבר.
