מושאים לזכויותיהם של אחרים
בית הדין הארצי לעבודה קבע, שקופת חולים כללית תממן טיפולי הפרייה חוץ גופית לתושב ישראל ולזוגתו, שאינה נחשבת תושבת ישראל. בת הזוג היא תושבת השטחים, המתגוררת בישראל מכוח היתרי שהייה זמניים. קופת החולים טענה, כי על פי חוק היא חייבת לממן טיפולים שנוגעים לבן הזוג, אך אינה חייבת לממן שירותי בריאות של מי שאינה תושבת ישראל. בית הדין פסק, שלצורך טיפולי פוריות יש להגדיר את בני הזוג כ"גוף אחד"; כל אחד מבני הזוג "תורם את חלקו החיוני ליצירת הריון שלא בדרך הטבע על ידי הפריה חוץ-גופית".
התוצאה התקדימית ראויה, חשובה ומשמחת. מדוע, אם כך, אני חש אי נחת? משום אותו דפוס הנמקה שחוזר על עצמו בפסיקה; "הזרים" כמושאים לזכויותיהם של אחרים.
בית הדין הדגיש בפסק דינו, כי בת הזוג אינה זכאית לדבר. התושב הישראלי הוא בעל הזכויות, וזוגתו "הזרה" היא "כלי" למימוש זכויותיו. בעניין זה הולך בית הדין בעקבות בג"ץ, שפסק בחודש מאי 2006, כי לישראלים זכות לחיי משפחה, שביטויה בפועל הוא זכותם להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגם "הזרים". גם בג"ץ הקפיד להדגיש, כי הזכות הינה של הישראלים. לבני הזוג "הזרים" אין כל זכות. הישראלים הם נושאי הזכויות ו"הזרים" הם מושאים למימוש זכויותיהם.
הפיכתו של אדם למושא לזכויותיו של אחר יכולה להשיג תוצאות ראויות: מעמד לבני זוג וטיפולי פוריות. בה בעת היא מנציחה את המהגר כ"זר", רומסת את כבודו כאדם, מפשיטה מעליו את זכויותיו, ומעניקה כוחות עצומים ל"ספונסר" המקומי. היא חושפת את בת הזוג "הזרה" להתעללות מצד מי שהיא תלויה בו להסדרת מעמדה, ומציבה אותה בפני ברירה איומה: להיוותר עם בן הזוג האלים ולרכוש מעמד, או לעזוב את הבית, ולהסתבך בדרך חתחתים, שסופה, קרוב לודאי, גירוש מהארץ. היא לוקחת הורים "זרים" מעל ילדיהם הישראלים, רק משום שנפרדו מבני זוגם הישראלים, ובהעדר קשר זוגי – "אין זכות קנויה". היא הופכת מהגר עבודה "מהיותו נושא למשפט - בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות - להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין", כפי שפסק בג"ץ, שפסל את "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם.
פסק הדין בעניין "הסדר הכבילה" (הסדר הכורך את סיום יחסי העבודה עם אובדן מעמדו של מהגר העבודה בישראל) הוא מהפכני מבחינה זו, משום, שלראשונה, ניתץ את העדר הזכות הקנויה ל"זר", והעניק לו זכויות וכוחות. ואולם, כאשר "לזר אין זכות קנויה", כעניין אינהרנטי במשפט, אין להתפלא מדוע "הסדר הכבילה" למעסיקים עודנו שריר וקיים חרף פסק דינו של בג"ץ, ומדוע אף שופטי בג"ץ אינם מיישמים את פסק דינם. הם פשוט אינם מבינים אותו.
התוצאה התקדימית ראויה, חשובה ומשמחת. מדוע, אם כך, אני חש אי נחת? משום אותו דפוס הנמקה שחוזר על עצמו בפסיקה; "הזרים" כמושאים לזכויותיהם של אחרים.
בית הדין הדגיש בפסק דינו, כי בת הזוג אינה זכאית לדבר. התושב הישראלי הוא בעל הזכויות, וזוגתו "הזרה" היא "כלי" למימוש זכויותיו. בעניין זה הולך בית הדין בעקבות בג"ץ, שפסק בחודש מאי 2006, כי לישראלים זכות לחיי משפחה, שביטויה בפועל הוא זכותם להסדיר בישראל את מעמדם של בני זוגם "הזרים". גם בג"ץ הקפיד להדגיש, כי הזכות הינה של הישראלים. לבני הזוג "הזרים" אין כל זכות. הישראלים הם נושאי הזכויות ו"הזרים" הם מושאים למימוש זכויותיהם.
הפיכתו של אדם למושא לזכויותיו של אחר יכולה להשיג תוצאות ראויות: מעמד לבני זוג וטיפולי פוריות. בה בעת היא מנציחה את המהגר כ"זר", רומסת את כבודו כאדם, מפשיטה מעליו את זכויותיו, ומעניקה כוחות עצומים ל"ספונסר" המקומי. היא חושפת את בת הזוג "הזרה" להתעללות מצד מי שהיא תלויה בו להסדרת מעמדה, ומציבה אותה בפני ברירה איומה: להיוותר עם בן הזוג האלים ולרכוש מעמד, או לעזוב את הבית, ולהסתבך בדרך חתחתים, שסופה, קרוב לודאי, גירוש מהארץ. היא לוקחת הורים "זרים" מעל ילדיהם הישראלים, רק משום שנפרדו מבני זוגם הישראלים, ובהעדר קשר זוגי – "אין זכות קנויה". היא הופכת מהגר עבודה "מהיותו נושא למשפט - בן-אדם שהמשפט מעניק לו זכויות ומטיל עליו חובות - להיותו מושא במשפט, כמו היה מיטלטל בין מיטלטלין", כפי שפסק בג"ץ, שפסל את "הסדר הכבילה" של מהגרי עבודה למעסיקיהם.
פסק הדין בעניין "הסדר הכבילה" (הסדר הכורך את סיום יחסי העבודה עם אובדן מעמדו של מהגר העבודה בישראל) הוא מהפכני מבחינה זו, משום, שלראשונה, ניתץ את העדר הזכות הקנויה ל"זר", והעניק לו זכויות וכוחות. ואולם, כאשר "לזר אין זכות קנויה", כעניין אינהרנטי במשפט, אין להתפלא מדוע "הסדר הכבילה" למעסיקים עודנו שריר וקיים חרף פסק דינו של בג"ץ, ומדוע אף שופטי בג"ץ אינם מיישמים את פסק דינם. הם פשוט אינם מבינים אותו.
