אין לה להלין אלא על עצמה
לא מזמן תהינו כאן, שמא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות שופטים יארגן ערב הקראה חגיגי של פסק הדין בעניין הכבילה לשופטים אשר אינם מכירים אותו. כעת הגיעה השעה לתהות האם לא הגיעה השעה שהמכון להשתלמות פרקליטים יארגן עבור פרקליטי פרקליטות מחוז תל-אביב השתלמות שתעסוק בדיני פליטים באופן כללי, ובמנגוני המקלט בישראל באופן ספציפי.
סיפורנו הפעם עוסק בעזות מצח של פרקליטות מחוז תל-אביב ושל משרד הפנים שכמוה לא ראינו מזה זמן רב. טענה כה עזת מצח שחברינו מפרקליטות המדינה לא היו מעזים להעלותה בבית המשפט העליון. אולם למשרד הפנים נדמה שבאמצעות פרקליטויות המחוז הוא יכול לטעון הכל בבית המשפט המחוזי.
ובכן, רקע קצרצר: במרבית מדינות העולם, המכנות עצמן מערביות, רשויות המדינה הן שמטפלות בבקשותיהם של מבקשי מקלט להכרה בהם כפליטים, והן שאחראיות על ההליך מתחילתו ועד סופו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזניחה במשך שנים רבות את הטיפול במבקשי מקלט, ועד לאחרונה לא טרחה להכשיר עובדי מדינה שיעסקו במלאכת מיון מבקשי המקלט ובדיקת טענותיהם. תחת זאת, כמדינות נחשלות אחרות, היא בחרה להשתמש בנציבות האו"ם לפליטים כקבלן משנה; בהתאם לנוהל משרד הפנים הנציבות היא שמקבלת את בקשותיהם של מבקשי מקלט, מראיינת אותם, בוחנת את כל החומר בעניינם ומציגה המלצה לשר הפנים, שמחליט באמצעות וועדה מייעצת אם לקבל את המלצת הנציבות. נציגותה של הנציבות בישראל מעסיקה מספר קטן יחסית של עובדים (שהולך וגדל בשנתיים האחרונות). תהליך בחינת טענותיהם של מבקשי מקלט הוא הליך מורכב שעשוי להימשך זמן מה. משום כך, חולף לעיתים פרק זמן ניכר מרגע שמוגשת הבקשה למקלט ועד שמתקבלת בה הכרעה. כאשר בקשה למקלט מוגשת על ידי אדם שאינו מוחזק במעצר ניתן בידיו אישור על כך שהוא תחת הגנת נציבות האו"ם לפליטים ושאין לעוצרו או לגרשו (אלא אם הוא מבקש מקלט מסודן או אריתריאה, שתי קבוצות שהליך הטיפול בעניינן שונה).
במכתב שקיבלתי לפני קרוב לשנה כתב לי ראש נציבות האו"ם לפליטים בישראל: "נושא הניירות שהאו"ם מנפיק, מעמדם של הניירות השונים, הימנעות ממעצר או שחרור אנשים שנעצרו על סמך ניירות אלה או אחרים – כל אלה, גם אם אינם מוסדרים בישראל בנוהל כתוב, גובשו עם הזמן והנם מקובלים הן על המדינה והן על הנציבות. הם גם עמדו במבחן ההתנהלות היומיומית ומבחן הערכאות המשפטיות ... וקיבלו כנתון שמבקש מקלט אינו נעצר. ... מקובל על המדינה, בנוהלי פעולה שהתגבשו עם השנים לפי הנורמות הבי"ל ובהסכמה עם הנציבות: א. שמבקש מקלט אינו נעצר; ב. שאם נעצר הוא נבדק עמנו ואם נמצא שהמדובר באיש הרשאי להחזיק בתיעוד הוא משוחרר."
ואכן, כפי שהוסבר באריכות בנייר עמדה שפרסם הפורום לזכויות פליטים, הדין הבינלאומי אוסר על מעצרם של מבקשי מקלט למעט במקרים חריגים.
פסק דינה של השופטת שרה גדות, שניתן השבוע, עוסק במבקשת מקלט ממונגוליה, שנעצרה חרף העובדה שהיא מחזיקה מסמכים של נציבות האו"ם לפליטים, האוסרים על גירושה ומעצרה. כפי שעולה מעיון מפסק הדין, הפרקליטה מיכל פליגלר מפרקליטות מחוז תל-אביב, שייצגה את משרד הפנים, טענה בלהט שהעובדה שלנציבות לוקח זמן רב לבחון בקשות למקלט (ונזכיר שוב – משום שהמדינה לא קיימה את חובתה ליצור מנגנון מיון) אינה בעייתה של המדינה אלא של מבקשת המקלט. לוקח לנציבות זמן? החיים קשים, שמבקשת המקלט תירקב בינתיים בכלא. כמה זמן? כמה שצריך.
עורכת הדין פליגלר, כפי שעולה מפסק הדין, טענה בדיון: "לא לי לתת עצות לב"כ העותרת כיצד להתנהל. לא ייתכן שיווצר מצב שהעותרת וב"כ לא עושים מאום ונציבות האו"ם תכתיב למדינת ישראל שחרור של עצורים ששוהים 3.5 שנים שלא כדין, שהם יכתיבו שחרור שלה מכוח מעצר ממושך בשל התנהגותה המגומגמת או הלא תקינה, לטעמי של נציבות האו"ם." עיון בפרוטוקול אחד הדיונים מלמד שהפרקליטה אף ציינה "אנחנו לא אחראים להתנהלות הנציבות, לא יכולים להיות אחראים להתנהלות העותרת", ושלחה את מבקשת המקלט והנציבות לפתור את מה שהיא רואה כסכסוך ביניהן שלמדינה אין בו צד. שיסתדרו ביניהן, הנציבות ומבקשת המקלט.
השופטת גדות מאמצת את הטענה, משאירה את מבקשת המקלט להרקב בכלא פרק זמן בלתי מוגדר, וקובעת כי "נציבות האו"ם לא פעלה כראוי, אולם זהו תפקידה של המערערת לפעול, בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם... נציבות האו"ם איננה גוף השייך למשיבה והוא איננו נמצא תחת פיקוחה של המשיבה. משום כך אין גם מקום להורות על שחרור אוטומטי של המערערת כתוצאה מהתנהלות נציבות האו"ם." השופטת גדות אף מטילה את האשמה על מבקשת המקלט ש"בחרה לפנות לנציבות האו"ם לפליטים בבקשת עזרה כדי לתת לה מעמד פליט" (בחרה לפנות אל הנציבות? כך עליה לעשות לפי נהלי משרד הפנים), ורק שכחה להוסיף את המשפט האלמותי המככב בפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (כולם לדקלם יחד), "ולכן אין לה להלין אלא על עצמה". קביעתה של השופטת גדות מנוגדת לפסיקה קודמת, שניתנה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, שהכיר בכך שאין להחזיק מבקשי מקלט במעצר כאשר לא ידוע מתי יסתיים הליך בחינת בקשתם, ובכך שבקשת מקלט היא פעולה לגיטימית שאינה יכולה לשמש בסיס לטענה בדבר חוסר שיתוף פעולה עם גירוש מישראל.
בית המשפט והפרקליטות נוהגים, במקרה זה, כאילו בהליכי מיונם של מבקשי מקלט משרד הפנים והנציבות הם גופים זרים זה לזה, ולא היא. המדינה היא שנושאת באחריות המלאה להליכי מיונם של מבקשי מקלט והיא שבחרה, בשל אוזלת ידה, להפקיד חלק ניכר מן ההליך בידי נציבות האו"ם לפליטים. נציבות האו"ם לפליטים היא קבלן המשנה של המדינה לצורך זה, והמדינה, ולא מבקשת המקלט העצורה, היא שנושאת באחריות לכך שבקשתה טרם הוכרעה. אמירתה של עורכת הדין פליגלר, כי לא לה לתת עצות למבקשת המקלט כיצד להתנהל, וקביעת בית המשפט כי מבקשת המקלט יכולה "לפעול בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם" הן, במקרה הטוב, היתממות. כאמור, פרקליטות המדינה לא הייתה מעזה לטעון טענות כאלה בבית המשפט העליון.
אין דרך משפטית לפעול בעניין פעולות נציבות האו"ם לפליטים, ולמעשה גם אין סיבה לפעול – הנציבות פעלה כשורה בעניינה של מבקשת המקלט, ופרק הזמן הממושך שעורך הטיפול בבקשתה הוא כורח של הנסיבות שתיארנו כאן. מכל מקום, גם לו הייתה נציבות האו"ם לפליטים פועלת שלא כשורה, בכל הקשור להליכי המיון, שאותם – נאמר בפעם השלישית – חובת המדינה ולא הנציבות לקיים, בעלת הדין היחידה של מבקשי המקלט היא המדינה. אם קיימת מחלוקת בין המדינה לבין קבלן המשנה שלה למיון מבקשי מקלט, על הנציבות והמדינה לפתור את הסכסוך, ואין זה תפקידם של מבקשי מקלט לנהל את המשברים בין הגופים או לשלם בחירותם על משברים אלה.
לאורך כל ההליך חרג בית המשפט מסמכותו, בעוד המדינה יודעת זאת ואינה מפנה את תשומת ליבו לכך. בהחלטת ביניים שניתנה לפני כחודשיים במהלך הדיון בערעור, בית המשפט הורה לנציבות להודיע לו בתוך 48 שעות מתי בכוונתו לראיין את מבקשת המקלט. בהחלטה נוספת בית המשפט הורה לנציבות להודיע אודות המשך הליך הטיפול במבקשת המקלט. כפי שהמדינה יודעת היטב ואף ציינה לא פעם בהליכים משפטיים, חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), שחל גם על סוכנויות האו"ם השונות, מקנה לנציבות חסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. בית המשפט פשוט לא יכול "להורות" לנציבות לבצע פעולה כזו או אחרת.
עניין אחרון, והפעם בענין הנציבות. כאמור, לא ברור במקרה זה למה התכוונה השופטת גדות כשכתבה שהנציבות לא פעלה כראוי, אולם קושי אחד אכן יש בהתנהלות הנציבות. חרף ניסיונה מזה שנים, ובמיוחד חרף התנהלות המדינה בשלוש השנים האחרונות בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל, הנציבות עוד לא הבינה עם מי יש לה עסק. הנציבות ועובדיה בישראל, הדואגים בכנות לזכויותיהם של מבקשי המקלט, עוד לא הבינו את האופן הציני שבו מדינת ישראל מנצלת אותם (או שעוד לא החליטו שהגיע הזמן לצעדים תקיפים כדי לשים לכך קץ). מצד אחד, ישראל התנערה מאחריותה לערוך הליכי מיון למבקשי מקלט בישראל וזרקה את התפקיד כפוי הטובה הזה על נציבות האו"ם לפליטים. משרד הפנים מנסה להציג זאת בכל הזדמנות לא כמחדל, אלא כהישג של ממש (רק בשבוע שעבר התגאה מנהל רשות האוכלוסין, יעקב גנות, בראיון ל"גלובס" בכך שהמדינה משתמשת בנציבות כדי לבצע את הליכי המיון). מצד שני, המדינה מנצלת לרעה את הנציבות ואת הנימוס הדיפלומטי שלה. בכל פעם שמוגשת עתירה נגד החלטה בעניין מבקשי מקלט המדינה תולה את האחריות בנציבות. מעבר לכך, המדינה מציגה באופן מעוות ומטעה את עמדת הנציבות כשהדבר מתאים לה. כך למשל, במסגרת העתירה בעניין גירוש מבקשי מקלט בהתאם לנוהל "החזרה חמה", שעליו כבר כתבנו כאן, המדינה טוענת שוב ושוב שהנוהל אושר על ידי הנציבות, אף על פי שלא היו דברים מעולם. המדינה אף מנצלת את זהירותה של הנציבות וטוענת, למשל, שכל עוד הנציבות לא מסרה מיוזמתה שגירוש למצרים אינו אפשרי כעת, משום שמצרים אינה מספקת לפליטים הגנה אפקטיבית, ישראל לא תמנע גירוש למצרים. זאת אף על פי שהנציבות חזרה והבהירה שלמדינה הכלים להגיע למסקנה זו בעצמה. באותו הזמן המדינה חובטת בנציבות ובהתנהלותה בהליכים כמו זה שתואר כאן.
הנציבות, שבמדינות אחרות מתערבת בהליכים משפטיים ומבהירה את עמדתה המשפטית והעובדתית, גם כשזו אינה מוצאת חן בעיני המדינה, נזהרת זהירות מופלגת כשמדובר במדינת ישראל. פעם אחת, במסגרת ההליכים בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", העזה הנציבות להציג לבית המשפט את עמדתה והמדינה החליטה לשחק "ברוגז" עם הנציבות במשך חודשים. מאז נזהרת הנציבות שבעתיים. הנציבות מעדיפה לשמור על יחסים תקינים על פני כניסה לעימות חזיתי, במקרים בהם הדבר דרוש, באמצעות פעילות דיפלומטית מנומסת מאחורי הקלעים, בעוד שמעל הבמה המדינה יורקת בפרצופה, מפרה את הסיכומים עמה בדבר מעצר, מייחסת לה בבתי המשפט עמדות דמיוניות ובסוף אף מאשימה אותה "בהתנהלות מגומגמת ולא תקינה". דוגמה נוספת לכך היא האופן בו ראש הממשלה טען לפני למעלה משנה מעל בימת הכנסת שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שרק כ-500 מבין מבקשי המקלט בישראל הם פליטים והשאר הם "מסתנני עבודה", בעוד שהנציבות מעולם לא קבעה דבר כזה. נדמה שהגיעה השעה שגם הנציבות תתחיל להבין באיזו סביבה היא עובדת במערכת המקלט הישראלית ותפעל בהתאם.
סיפורנו הפעם עוסק בעזות מצח של פרקליטות מחוז תל-אביב ושל משרד הפנים שכמוה לא ראינו מזה זמן רב. טענה כה עזת מצח שחברינו מפרקליטות המדינה לא היו מעזים להעלותה בבית המשפט העליון. אולם למשרד הפנים נדמה שבאמצעות פרקליטויות המחוז הוא יכול לטעון הכל בבית המשפט המחוזי.
ובכן, רקע קצרצר: במרבית מדינות העולם, המכנות עצמן מערביות, רשויות המדינה הן שמטפלות בבקשותיהם של מבקשי מקלט להכרה בהם כפליטים, והן שאחראיות על ההליך מתחילתו ועד סופו. מדינת ישראל, לעומת זאת, הזניחה במשך שנים רבות את הטיפול במבקשי מקלט, ועד לאחרונה לא טרחה להכשיר עובדי מדינה שיעסקו במלאכת מיון מבקשי המקלט ובדיקת טענותיהם. תחת זאת, כמדינות נחשלות אחרות, היא בחרה להשתמש בנציבות האו"ם לפליטים כקבלן משנה; בהתאם לנוהל משרד הפנים הנציבות היא שמקבלת את בקשותיהם של מבקשי מקלט, מראיינת אותם, בוחנת את כל החומר בעניינם ומציגה המלצה לשר הפנים, שמחליט באמצעות וועדה מייעצת אם לקבל את המלצת הנציבות. נציגותה של הנציבות בישראל מעסיקה מספר קטן יחסית של עובדים (שהולך וגדל בשנתיים האחרונות). תהליך בחינת טענותיהם של מבקשי מקלט הוא הליך מורכב שעשוי להימשך זמן מה. משום כך, חולף לעיתים פרק זמן ניכר מרגע שמוגשת הבקשה למקלט ועד שמתקבלת בה הכרעה. כאשר בקשה למקלט מוגשת על ידי אדם שאינו מוחזק במעצר ניתן בידיו אישור על כך שהוא תחת הגנת נציבות האו"ם לפליטים ושאין לעוצרו או לגרשו (אלא אם הוא מבקש מקלט מסודן או אריתריאה, שתי קבוצות שהליך הטיפול בעניינן שונה).
במכתב שקיבלתי לפני קרוב לשנה כתב לי ראש נציבות האו"ם לפליטים בישראל: "נושא הניירות שהאו"ם מנפיק, מעמדם של הניירות השונים, הימנעות ממעצר או שחרור אנשים שנעצרו על סמך ניירות אלה או אחרים – כל אלה, גם אם אינם מוסדרים בישראל בנוהל כתוב, גובשו עם הזמן והנם מקובלים הן על המדינה והן על הנציבות. הם גם עמדו במבחן ההתנהלות היומיומית ומבחן הערכאות המשפטיות ... וקיבלו כנתון שמבקש מקלט אינו נעצר. ... מקובל על המדינה, בנוהלי פעולה שהתגבשו עם השנים לפי הנורמות הבי"ל ובהסכמה עם הנציבות: א. שמבקש מקלט אינו נעצר; ב. שאם נעצר הוא נבדק עמנו ואם נמצא שהמדובר באיש הרשאי להחזיק בתיעוד הוא משוחרר."
ואכן, כפי שהוסבר באריכות בנייר עמדה שפרסם הפורום לזכויות פליטים, הדין הבינלאומי אוסר על מעצרם של מבקשי מקלט למעט במקרים חריגים.
פסק דינה של השופטת שרה גדות, שניתן השבוע, עוסק במבקשת מקלט ממונגוליה, שנעצרה חרף העובדה שהיא מחזיקה מסמכים של נציבות האו"ם לפליטים, האוסרים על גירושה ומעצרה. כפי שעולה מעיון מפסק הדין, הפרקליטה מיכל פליגלר מפרקליטות מחוז תל-אביב, שייצגה את משרד הפנים, טענה בלהט שהעובדה שלנציבות לוקח זמן רב לבחון בקשות למקלט (ונזכיר שוב – משום שהמדינה לא קיימה את חובתה ליצור מנגנון מיון) אינה בעייתה של המדינה אלא של מבקשת המקלט. לוקח לנציבות זמן? החיים קשים, שמבקשת המקלט תירקב בינתיים בכלא. כמה זמן? כמה שצריך.
עורכת הדין פליגלר, כפי שעולה מפסק הדין, טענה בדיון: "לא לי לתת עצות לב"כ העותרת כיצד להתנהל. לא ייתכן שיווצר מצב שהעותרת וב"כ לא עושים מאום ונציבות האו"ם תכתיב למדינת ישראל שחרור של עצורים ששוהים 3.5 שנים שלא כדין, שהם יכתיבו שחרור שלה מכוח מעצר ממושך בשל התנהגותה המגומגמת או הלא תקינה, לטעמי של נציבות האו"ם." עיון בפרוטוקול אחד הדיונים מלמד שהפרקליטה אף ציינה "אנחנו לא אחראים להתנהלות הנציבות, לא יכולים להיות אחראים להתנהלות העותרת", ושלחה את מבקשת המקלט והנציבות לפתור את מה שהיא רואה כסכסוך ביניהן שלמדינה אין בו צד. שיסתדרו ביניהן, הנציבות ומבקשת המקלט.
השופטת גדות מאמצת את הטענה, משאירה את מבקשת המקלט להרקב בכלא פרק זמן בלתי מוגדר, וקובעת כי "נציבות האו"ם לא פעלה כראוי, אולם זהו תפקידה של המערערת לפעול, בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם... נציבות האו"ם איננה גוף השייך למשיבה והוא איננו נמצא תחת פיקוחה של המשיבה. משום כך אין גם מקום להורות על שחרור אוטומטי של המערערת כתוצאה מהתנהלות נציבות האו"ם." השופטת גדות אף מטילה את האשמה על מבקשת המקלט ש"בחרה לפנות לנציבות האו"ם לפליטים בבקשת עזרה כדי לתת לה מעמד פליט" (בחרה לפנות אל הנציבות? כך עליה לעשות לפי נהלי משרד הפנים), ורק שכחה להוסיף את המשפט האלמותי המככב בפסקי דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים (כולם לדקלם יחד), "ולכן אין לה להלין אלא על עצמה". קביעתה של השופטת גדות מנוגדת לפסיקה קודמת, שניתנה על ידי שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, שהכיר בכך שאין להחזיק מבקשי מקלט במעצר כאשר לא ידוע מתי יסתיים הליך בחינת בקשתם, ובכך שבקשת מקלט היא פעולה לגיטימית שאינה יכולה לשמש בסיס לטענה בדבר חוסר שיתוף פעולה עם גירוש מישראל.
בית המשפט והפרקליטות נוהגים, במקרה זה, כאילו בהליכי מיונם של מבקשי מקלט משרד הפנים והנציבות הם גופים זרים זה לזה, ולא היא. המדינה היא שנושאת באחריות המלאה להליכי מיונם של מבקשי מקלט והיא שבחרה, בשל אוזלת ידה, להפקיד חלק ניכר מן ההליך בידי נציבות האו"ם לפליטים. נציבות האו"ם לפליטים היא קבלן המשנה של המדינה לצורך זה, והמדינה, ולא מבקשת המקלט העצורה, היא שנושאת באחריות לכך שבקשתה טרם הוכרעה. אמירתה של עורכת הדין פליגלר, כי לא לה לתת עצות למבקשת המקלט כיצד להתנהל, וקביעת בית המשפט כי מבקשת המקלט יכולה "לפעול בכל דרך חוקית הנראית לה, בעניין התנהגות זו של נציבות האו"ם" הן, במקרה הטוב, היתממות. כאמור, פרקליטות המדינה לא הייתה מעזה לטעון טענות כאלה בבית המשפט העליון.
אין דרך משפטית לפעול בעניין פעולות נציבות האו"ם לפליטים, ולמעשה גם אין סיבה לפעול – הנציבות פעלה כשורה בעניינה של מבקשת המקלט, ופרק הזמן הממושך שעורך הטיפול בבקשתה הוא כורח של הנסיבות שתיארנו כאן. מכל מקום, גם לו הייתה נציבות האו"ם לפליטים פועלת שלא כשורה, בכל הקשור להליכי המיון, שאותם – נאמר בפעם השלישית – חובת המדינה ולא הנציבות לקיים, בעלת הדין היחידה של מבקשי המקלט היא המדינה. אם קיימת מחלוקת בין המדינה לבין קבלן המשנה שלה למיון מבקשי מקלט, על הנציבות והמדינה לפתור את הסכסוך, ואין זה תפקידם של מבקשי מקלט לנהל את המשברים בין הגופים או לשלם בחירותם על משברים אלה.
לאורך כל ההליך חרג בית המשפט מסמכותו, בעוד המדינה יודעת זאת ואינה מפנה את תשומת ליבו לכך. בהחלטת ביניים שניתנה לפני כחודשיים במהלך הדיון בערעור, בית המשפט הורה לנציבות להודיע לו בתוך 48 שעות מתי בכוונתו לראיין את מבקשת המקלט. בהחלטה נוספת בית המשפט הורה לנציבות להודיע אודות המשך הליך הטיפול במבקשת המקלט. כפי שהמדינה יודעת היטב ואף ציינה לא פעם בהליכים משפטיים, חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), שחל גם על סוכנויות האו"ם השונות, מקנה לנציבות חסינות מפני סמכות השיפוט של בתי המשפט בישראל. בית המשפט פשוט לא יכול "להורות" לנציבות לבצע פעולה כזו או אחרת.
עניין אחרון, והפעם בענין הנציבות. כאמור, לא ברור במקרה זה למה התכוונה השופטת גדות כשכתבה שהנציבות לא פעלה כראוי, אולם קושי אחד אכן יש בהתנהלות הנציבות. חרף ניסיונה מזה שנים, ובמיוחד חרף התנהלות המדינה בשלוש השנים האחרונות בכל הנוגע למבקשי מקלט בישראל, הנציבות עוד לא הבינה עם מי יש לה עסק. הנציבות ועובדיה בישראל, הדואגים בכנות לזכויותיהם של מבקשי המקלט, עוד לא הבינו את האופן הציני שבו מדינת ישראל מנצלת אותם (או שעוד לא החליטו שהגיע הזמן לצעדים תקיפים כדי לשים לכך קץ). מצד אחד, ישראל התנערה מאחריותה לערוך הליכי מיון למבקשי מקלט בישראל וזרקה את התפקיד כפוי הטובה הזה על נציבות האו"ם לפליטים. משרד הפנים מנסה להציג זאת בכל הזדמנות לא כמחדל, אלא כהישג של ממש (רק בשבוע שעבר התגאה מנהל רשות האוכלוסין, יעקב גנות, בראיון ל"גלובס" בכך שהמדינה משתמשת בנציבות כדי לבצע את הליכי המיון). מצד שני, המדינה מנצלת לרעה את הנציבות ואת הנימוס הדיפלומטי שלה. בכל פעם שמוגשת עתירה נגד החלטה בעניין מבקשי מקלט המדינה תולה את האחריות בנציבות. מעבר לכך, המדינה מציגה באופן מעוות ומטעה את עמדת הנציבות כשהדבר מתאים לה. כך למשל, במסגרת העתירה בעניין גירוש מבקשי מקלט בהתאם לנוהל "החזרה חמה", שעליו כבר כתבנו כאן, המדינה טוענת שוב ושוב שהנוהל אושר על ידי הנציבות, אף על פי שלא היו דברים מעולם. המדינה אף מנצלת את זהירותה של הנציבות וטוענת, למשל, שכל עוד הנציבות לא מסרה מיוזמתה שגירוש למצרים אינו אפשרי כעת, משום שמצרים אינה מספקת לפליטים הגנה אפקטיבית, ישראל לא תמנע גירוש למצרים. זאת אף על פי שהנציבות חזרה והבהירה שלמדינה הכלים להגיע למסקנה זו בעצמה. באותו הזמן המדינה חובטת בנציבות ובהתנהלותה בהליכים כמו זה שתואר כאן.
הנציבות, שבמדינות אחרות מתערבת בהליכים משפטיים ומבהירה את עמדתה המשפטית והעובדתית, גם כשזו אינה מוצאת חן בעיני המדינה, נזהרת זהירות מופלגת כשמדובר במדינת ישראל. פעם אחת, במסגרת ההליכים בעתירה נגד "נוהל החזרה חמה", העזה הנציבות להציג לבית המשפט את עמדתה והמדינה החליטה לשחק "ברוגז" עם הנציבות במשך חודשים. מאז נזהרת הנציבות שבעתיים. הנציבות מעדיפה לשמור על יחסים תקינים על פני כניסה לעימות חזיתי, במקרים בהם הדבר דרוש, באמצעות פעילות דיפלומטית מנומסת מאחורי הקלעים, בעוד שמעל הבמה המדינה יורקת בפרצופה, מפרה את הסיכומים עמה בדבר מעצר, מייחסת לה בבתי המשפט עמדות דמיוניות ובסוף אף מאשימה אותה "בהתנהלות מגומגמת ולא תקינה". דוגמה נוספת לכך היא האופן בו ראש הממשלה טען לפני למעלה משנה מעל בימת הכנסת שנציבות האו"ם לפליטים מצאה שרק כ-500 מבין מבקשי המקלט בישראל הם פליטים והשאר הם "מסתנני עבודה", בעוד שהנציבות מעולם לא קבעה דבר כזה. נדמה שהגיעה השעה שגם הנציבות תתחיל להבין באיזו סביבה היא עובדת במערכת המקלט הישראלית ותפעל בהתאם.
