גטו

ואולי ואדי חומוס אינו בידינו? ביום בו ניתן פסק דינה של השופטת צור, בו נקבע שבואדי חומוס - מובלעת שבין צור באהר שבירושלים המזרחית לבין גדר ההפרדה - יחול הדין הישראלי, ניתן פסק דין נוסף על ידי השופט נעם סולברג מבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שקביעתו הפוכה. בעניין שבפני השופט סולברג נדונה בקשתו של תושב קבע, המתגורר בואדי חומוס, להסדיר את מעמדם של ילדיו. השופט סולברג דחה את העתירה:

"מיום לידתם של העותרים [הילדים] ועד היום, הם מתגוררים מחוץ לתחום ריבונותה של מדינת ישראל. גם הוריהם אינם מתגוררים בישראל. הבית שבו הם מתגוררים - על כך אין מחלוקת - אינו בתחום ישראל. נסיבות העניין דנן אינן מעוררות אפוא את הטעמים שמצדיקים את מתן המעמד [...]. הילדים גדלים עם הוריהם, חיים במחיצתם חיי משפחה שלמים, והתא המשפחתי מאוחד. אין הצדקה, מן הבחינה המשפחתית, ובהתחשב בטעמים העומדים בבסיס התקנה, ליתן להם מעמד בישראל.

[...]

העותרים קובלים על המצב שאליו נקלעו, כאשר גדר ההפרדה תוחמת אותם ממזרח, והמקום היחיד שאליו הם יכולים לפנות לכל ענייניהם הוא ירושלים, שבה אין להם מעמד. אכן, המצב הזה מסובך ומעיק. גדר ההפרדה יצרה קשיים, משפטיים ואנושיים. יש לזכור כי תושבי הכפר הם שעמדו על הזזתה דרום-מזרחה, כדי שכל בתי הכפר יהיו ממערב אליה. אין להפנות כלפיהם אצבע מאשימה, אולם אין לקבל גם את טענתם כי לאור המצב שנוצר מחוייבת מדינת ישראל לנהוג בהם כתושביה. הסטת תוואי גדר ההפרדה, במקומות שונים לאורכה ולרוחבה, אין בה מיניה וביה משום הכרה במעמדם של הבאים בתחומה כתושבי ישראל. זהו טבעם של גבולות וקווי תיחום, שהם מבחינים, לעיתים גם בשרירות, בין הניצבים משני עבריהם. אך קצרה ידו של בית המשפט מלהושיע."

נסביר: השופט סולברג כלא את הילדים בין הגדר לבין צור באהר. את הגדר הם לא יכולים לעבור, ולצור באהר ולירושלים אסור להם להיכנס. העיקר שהם חיים עם הוריהם. בגטו.