לא אחר. חלק מהקולקטיב
מאת: ד"ר טלי קריצמן, עמיתת פוסט-דוקטורט ב-NYU
בראשית השבוע פגשתי בוושינגטון את ג'ימי. ג'ימי הוא פליט מסודן. נסענו במכוניתו, מכונית אמריקאית לבנה וגדולה, שעל המראה שלה תלוי דיסק שעליו כיתוב בערבית. ישבנו במסעדה, קישקשנו, צחקנו, אכלנו ארוחת ערב. הייתי תשושה מהנסיעה לוושינגטון, וג'ימי, לעומתי, חגיגי ומעונב. האנגלית שלו היתה סדורה משלי, שלעיתים התבלבלה. נפעמתי לשמוע את סיפורו (כלא בסודן, 8 שנים במצרים, 9 שנים בארה"ב), וללמוד שהוא – ממש כמוני – חוקר אורח באוניברסיטה מקומית, נשוי בלי ילדים.
כשסיימנו לאכול ג'ימי לא הרשה לי לשלם (והאמינו לי שהתעקשתי). משם המשכנו לפאב, שהמפיקה המוזיקלית שלו היא פליטה מצפון סודן (מפאת הרעש במקום לא קלטתי את שמה). שתינו איתה (ג'ימי עייף מלריב, ונתן לי לשלם), ורקדנו לצלילי המוזיקה, ממלמלים את המילים של השירים. אין כמו פופ אמריקאי כדי לחבר בין אנשים. נוצרי, מוסלמית ויהודיה.
הסתכלתי עליהם מהצד, וחשבתי כמה זה אחרת בישראל. שלא תטעו, אני רחוקה מלהיות מעריצה גדולה של האמריקאים או של מדיניות המקלט שלהם. אני לא שוגה בחלום האמריקאי, ובכל זאת, יש כאן משהו שונה. לא זו בלבד שג'ימי וחברתו הם אזרחים שווי זכויות (ומצביעים גאים של אובמה), הם לא אחרים פה. כשהם יושבים במסעדה או רוקדים בפאב; כשהם מדברים במבטא זר; כשהם ממלאים את שמם המלא והזר על גבי טפסים – הם לא זוכים ליחס חשדני, וזאת חרף ה-racial profiling הידוע לשמצה, שדבק באמריקאים מאז ה-11 בספטמבר 2001.
ג'ימי יכול לבחור היכן לגור, ובחר לגור דווקא מרחק נגיעה מהבית הלבן (לא מוגבל לפריפריה, כמו בארץ). המסלול לרכישת מעמד בארה"ב היה ידוע מראש, ובראשיתו מישהו התעניין בו, ובדק האם הוא עומד בהגדרה המשפטית של פליט (ולא סתם תקתק את שמו למרשם ממוחשב, כמו בארץ). ג'ימי רשאי להביא לכאן את בני משפחתו, לפתח קריירה, להתמקם (ללא איום בגירוש וללא שחרב הארעיות תתנופף מעל לראשו, כמו בארץ). ג'ימי יכול להיות אקטיביסט ולהיות איש פוליטי (ולא לחשוש שיעצבן איזה פקיד ויסכן את עצמו ואת יקיריו, כמו בארץ).
זהו אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין ישראל לבין מדינות ההגירה האחרות. ישראל משטיחה את זהותו של המהגר הלא יהודי לקטגוריה של "האחר", שאין צורך לבחון את נסיבות הגירתו והרצונות והאילוצים שהביאו לה. אם נקשיב להם נאבד את עצמנו. אם נרחם ואם נתחשב, הם, "האחרים", יבואו ונהיה פחות יהודים, ולא נוכל לשמור על עצמנו מפני הגויים, המבקשים לכלותנו.
ג'ימי הוא לא "האחר" בארה"ב. הוא לא זה שמולו מתכוננת הזהות של הקולקטיב. הוא חלק מהקולקטיב. הוא לא מאיים – לא דמוגרפית ולא ביטחונית – אלא שותף. ככזה, אפשר להקשיב לו, לחוש כלפיו אמפתיה, הזדהות, חום, רחמים. אפשר ללמוד ממנו משהו. מהותו נתפסת כמורכבת, רב גונית, ולא מצומצמת לתכונה אחת – "האחרות". ג'ימי הוא הוכחה לכך, שכשמקשיבים מכוננים את עצמנו להיות בעלי צלם אנוש. (טלי קריצמן היא מחברת המאמר: Otherness as the Underlying Principle in Israel’s Asylum Regime)
