באנו, ניקינו, גורשנו

ביקורת על ספרה של גליה צבר, "לא באנו להישאר": מהגרי עבודה, מאפריקה לישראל ובחזרה

מאת: ד"ר יובל לבנת, מלמד בתכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב וחבר הועד המנהל של קו לעובד
מספרה של ד"ר גליה צבר למדתי שאנחנו, הישראלים, אנשים צנועים. כך עולה מדבריה של הרייט, אחת ממרואייניה של צבר, אשר חזרה לגאנה לאחר שהות בת שמונה שנים בישראל: "יש כאלה שחזרו מישראל, והם מאוד משוויצים, הם קנו בגדים, תכשיטים של הרבה זהב, והם חוזרים ומראים את הכול לכולם כל הזמן... אני שונה... למדתי מהישראלים שלא צריך להשוויץ בכסף... בישראל עבדתי אצל אנשים מאוד מאוד עשירים, אבל מי שלא מכיר אותם לא יכול לדעת את זה מאיך שהם לבושים... אני חושבת שבישראל למדתי להיות יותר צנועה". באופן מפתיע לא פחות למדתי ש"בישראל הבעל והאישה מדברים יותר", כפי שסיפר לצבר מרואיין אחר. "אם יש בעיה הם יושבים ביחד ומדברים... אני לא הבנתי את כל מה שאמרו מסביב, בבתים שעבדתי בהם, כי העברית שלי היתה מאוד מאוד בסיסית, אבל ראיתי שמדברים... זה משהו שלמדתי וגם האישה שלי למדה את זה בישראל – לשבת ולדבר".

אכן, ספרה של צבר, המתעד את עלייתה ונפילתה של הקהילה המערב-אפריקאית בישראל, מלא הפתעות. יש בו אמנם תיאור של חוויות צפויות, כמו האימה של המהגרים ממשטרת ההגירה ("זה היה מאוד קשה, הגירוש הזה... כמו איזה עכבר שחתול רודף אחריו"); אך לצד אלה ישנה גם הצגה של תופעות ושל תובנות – הן ביחס למהגרי העבודה האפריקאיים, והן ביחס לישראלים – אשר יש בהן כדי להפתיע.

המרואיינים מציגים, למשל, תובנות מרתקות על אופיה של המשפחה בישראל, לעומת זו המערב-אפריקאית. לצד ההתפעמות מההידברות בין בני הזוג, מביעים האפריקאים גם השתאות מהדיאלוג בין הורים ישראלים לבין ילדיהם ("בגאנה, אם ילד נכנס לסלון ורואה את אבא שלו הוא מיד בורח. הוא מפחד מהאבא שלו, שימשוך לו באוזן או יעליב או ירביץ לו"), ומן ההשקעה של הורים בילדיהם ("בישראל ההורים מעודדים את הילדים גם כשהם עושים משהו רע... הם אומרים לילד: לא נורא, בפעם הבאה תעשה אחרת... כל פעם שילד מביא ציור או משהו מהגן הם אומרים איזה יופי איזה יופי, אפילו אם זה סתם קשקוש"). בד בבד, הם נרתעים מחוסר-הכבוד שמפגינים ילדים ישראלים כלפי הוריהם ("ראיתי הרבה דברים שממש זעזעו אותי בישראל. למשל, שהילדים ממשיכים לישון והאימא קמה ועובדת בבית"), ומגנים את מה שנתפס בעיניהם כהזנחת ההורים בזקנתם ("אמא שלי או אבא שלי יצטרכו חדר לגור, אז הם יגורו איתי... הם לעולם לא יצטרכו להיות לבד או עם מישהו שמשלמים לו, כמו אצלכם").

המשפחה היא גם אחד הנושאים הטעונים ביותר בעדויות שגבתה צבר. עצם היציאה מגבולות אפריקה כרוך במאמץ משותף של המשפחה המורחבת לגייס סכום כסף התחלתי למימון נסיעתו של "הנציג" המשפחתי. למרות שמתן הכסף אינו מוגדר כ"הלוואה", ברור מדבריהם של המרואיינים שגם אין מדובר ב"מתנה" טהורה. ישנה ציפיה חזקה מצד בני המשפחה המורחבת, שמי שהגיע ל"עולם הראשון" ישלח להם כסף באופן שוטף. "זו מערכת שלא מאפשרת לאף אחד מאתנו להפסיק להיות עני, אבל גם אף אחד אצלי במשפחה לא רעב", ציינה אנני, והוסיפה: "אין לי כסף!... נמאס לי שכולם, כל הזמן, מבקשים ממני... מה אני, מכונה שמדפיסה כסף?". סולומון (עובד ניקיון שכיהן גם ככומר בישראל) אמר גם הוא: "אני פה כדי לשפר את החיים שלי... אבל אני עובד ומרוויח ולא מצליח לשפר את החיים, כי הלחץ מהבית הוא אדיר".

כך קורה, שרבים מהאפריקאים שחזרו לבתיהם גילו שמצבם לא השתפר בהרבה ביחס למה שהיה ערב עזיבתם. ננה הולברוק, שהיה אחד ממנהיגי הקהילה הגנאית בישראל, סיפר לצבר: "אני שלחתי כסף ופה מישהו בנה את הבית בשבילי... בדרך, הרבה כסף הלך לכל מיני דברים שלא קשורים... אם הייתי עושה את זה לבד, כבר היו לי בכסף הזה ארבעה בתים... עכשיו אין לי אפילו את הבית האחד... זו בושה גדולה". בגאנה, מספרת לנו צבר, ישנו כינוי מיוחד לאדם כזה: "בוגה לוזר", והוא כרוך בעלבון רב.

ואם בעלבון עסקינן, ראוי לציין גם את העלבון הצורב שמבטאים המהגרים האפריקאיים נוכח היחס הצבוע, לדעתם, שישראל הפגינה כלפיהם: "ישראלים סמכו עלינו עם הבתים שלהם, עם הכנת האוכל, טיפול בילדים... איך הם יכלו ככה לפרוץ לבתים שלנו באמצע הלילה, לבייש הורים ליד ילדיהם, גברים ליד נשותיהם, איך?". ואכן, מעלתו הגדולה ביותר של הספר היא בכך שהוא גורם לנו, הישראלים, ללמוד לא רק על המהגרים הגנאים והניגרים, אלא גם על עצמנו, ואף לשאול את עצמנו שאלות מטרידות על היחס שלנו, כחברה, לזרים שבקרבנו.