דמדומים
שבתי מדרום אפריקה, מנמיביה ומביקור קצרצר בזימבבואה. תמה חופשת הבלוג. עסקים כרגיל.
דמדומים. כך כינינו, יונתן ואני, את הדיווחים במייל שנהגנו להעביר זה לזה ולקבוצה נאמנה של פסיכים כמונו קודם שייסדנו את הבלוג. מחווה לגדעון לוי ול"אזור הדמדומים" שלו, ועימה התרסה – לא רק הכיבוש קודר ומצחין, אלא גם אצלנו, בביוב של ההגירה.
חודש לא הייתי פה. חושך שלא רואים כלום, והסרחון עז מתמיד. אלי ישי, הגזען שבשרי הפנים, שוב במשרד, ועימו היוזמות לביטול אזרחות. של ערבים, כמובן. חשבנו שנפטרנו, לפחות, מיעקב, "המסר צריך להיות ברור: אל תגיעו", גנות לטובת משרד התחבורה, אבל הוא לא הולך לשום מקום, "על מנת שיישאר ויקדם רפורמות במשרד הפנים". בית הדין הרבני מאשים את מהגרות העבודה בהרס חיי המשפחה בישראל. שחר אילן, העיתונאי שלמד לעומקן את סוגיות ההגירה של ישראל וכתב עליהן, פוטר מעיתון "הארץ". נותרנו עם מירב ארלוזרוב, קפיטליסטית חזירה וגאה, כעדותה על עצמה, השופר של גנות, שמדווחת על "בטלנותם של הפליטים", שבכלל "אינם פליטים". ועדת השרים לחקיקה מתכנסת כדי לאשר את המשך הדיונים בהצעת החוק למניעת הסתננות שכל תכליתה להפליל, לאסור ולגרש מבקשי מקלט. בית המשפט העליון מקבל את בקשת רשות הערעור שהגישה הסנגוריה הציבורית נגד "תג המחיר" הגבוה שקבע בית המשפט המחוזי בבאר-שבע לענישת פלסטינים, שנכנסו לישראל כדי לעבוד, ופוסק שיש להקל בענישה. ואף על פי כן, בית המשפט "אין הוא חי בבועה או באולימפוס", ולכן יש להמשיך ולאסור את עלובי הנפש, שכל חפצם בפרנסה שישראל גוזלת מהם.
שבוע מאז חזרתי, ולאיטם מתערפלים מראות של נופים עוצרי נשימה, ומתחלפים בבהירות בתמונות אחרות, המוצגות במוזיאונים, מעבר לא רחוק של דמדומים – תמונות של היתרים הנכפים רק על אלה ולא על אחרים; של תעודות לצורך כניסה; של שלטים האוסרים על מעבר; של מכוניות משטרה, של אולמות משפט ושל תאי מעצר שנועדו למי שהעזו ונעו ממקום למקום בחיפוש אחר עבודה ללא המסמכים המתאימים. בטחון, קראו לזה שם, והסבירו שאי אפשר בלי, כי אם רק ניתן להם, יזרקו אותנו לים.
מזל טוב ליונתן, שחוגג היום. לכבוד יום הולדתו, שושולוזה ("התקדם, פנה את הדרך לאדם הבא"), שירם של המהגרים מרודזיה, לימים זימבבואה, הנוסעים ברכבת לעבוד במכרות בדרום אפריקה. כיום זהו שיר לאומי. בכל זאת משהו אופטימי.
