ביקור במשרד הפנים

מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

ביום חמישי ליוויתי את אהרן (שם בדוי), פליט מאתיופיה, ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים המערבית. אהרן שוהה בישראל כבר עשור. הוא מבין מבקשי המקלט הבודדים בישראל, אשר הוכרו כפליטים על-ידי שר הפנים; דבר שזיכה אותו ואת משפחתו (אשתו ושני ילדיו) במעמד של "תושבים ארעיים". לפני כארבעה חודשים שלחנו מכתב לשר, ובו ביקשנו שיעניק לאהרן ולבני משפחתו תושבות קבע. הצגנו טיעון משפטי מפורט לעניין זכותם לקבל המעמד. ביקשנו גם שמשרד הפנים לא יעמוד על דרישת תשלום אגרה, בהתבסס על הוראת סעיף 34 לאמנת הפליטים הקובעןת, כי "המדינות בעלות האמנה... ישקדו במיטב מאמציהם להחיש את סדרי ההתאזרחות ולהפחית ככל האפשר את ההיטלים וההוצאות הכרוכים בכך". מאחר שלא קיבלנו כל מענה לפנייתנו, פנה אהרן ללשכת רשות האוכלוסין בירושלים, וביקש לקבוע תור להגשת הבקשה באופן פיזי. נקבע לו תור לכשישה שבועות מאוחר יותר.

בדרכי מתל-אביב לירושלים הרגשתי את המתח הקל שמתחיל לפעפע בי לפני כל ביקור במשרד הפנים. מעולם לא קרה שנלוויתי ללקוח למשרד הפנים, והמפגש עבר באופן "חלק". תמיד נדרשתי להסביר שוב ושוב, להתעקש, להתחנן, להתחנחן או לאיים בעתירה. ידעתי: גם הפעם זה לא יהיה שונה.

אהרן הציג בפני את הפתק שקיבל ובו צויין התור. על הפתק נכתב בעברית שם הפקידה אליה הונחה לפנות. הוא ביקש שאומר לו מי היא אותה הפקידה, וכשאמרתי את שמה, פניו המכורכמות כמו אמרו הכל. "זוהי הפקידה הרגילה שמטפלת בי", אמר לי, וסיפר איך שמע אותה אומרת פעם לחברתה בעברית: "הם לא פליטים, אנחנו פליטים".

לאחר כניסתנו ללשכה פניתי אל הפקידה המדוברת, אשר אמרה לי מיד ש"המחשב שלה נפל" ושעלינו לחכות. לאחר מספר דקות של המתנה הרהבתי עוז ופניתי אליה שוב. תגובתה לא אחרה לבוא: "אמרתי לכם לחכות, לא?", אמרה, והמשיכה לסנן לעצמה: "למה אנשים לא מבינים מה שמדברים אליהם?". הואיל והייתי עדיין בשלב החנופה (שלב ראשוני שכל פונה למשרד הפנים פותח בו), חייכתי חיוך מלא ומלמלתי: "בטח, בטח".

לאחר כמה דקות הודיעה לנו פקידה אחרת, שתקבל אותנו במקום הפקידה המקורית. היא נראתה נרגנת פחות, ואהרן ואני הסתערנו על העמדה שלה כאחוזי אמוק, לפני שתימלך בדעתה. לבלרית זו אכן דיברה אלינו בנימוס, אבל הבהירה לנו חיש מהר שלא תוכל לקבל את הבקשה, שכן אין בידינו את כל המסמכים הנדרשים. הצגנו את הטופס "בקשה לתעודת עולה / רשיון לישיבת קבע בישראל", ממולא כדבעי, את חוזה השכירות וחשבון החשמל האחרון, האמורים ללמד על כך שישראל היא "מרכז חייו" של אהרן, וביקשנו לדעת מה חסר. "ראשית", ענתה לנו הפקידה הנחמדה, "יש להביא חשבונות חשמל ומים של כל השנה האחרונה, לא רק של החודש האחרון". "כל השנה?", שאלתי בבהלה, "לא חשבנו שצריך לשמור". בסוף, הפקידה ואני התפשרנו על ששת החודשים האחרונים. "כמו-כן", הוסיפה הפקידה, "צריך להביא תעודת נישואין מקורית (של אהרן ואשתו, אשר נישאו באתיופיה), תעודות לידה מקוריות של כל בני המשפחה, אישורים מבתי-הספר של הילדים ושלושה מכתבי המלצה של אזרחים ישראלים".

אהרן ביקש לדעת, בעברית קלוקלת, מדוע לא הנחו אותו להביא את כל המסמכים הללו כשקבע את ה"תור", שכן שאל אז במפורש, ואיש לא אמר דבר אודות המסמכים הללו. הפקידה משכה בכתפיה. "אני יכולה לקחת את הבקשה, אבל היא תסורב. חבל", הוסיפה. הפעלתי את כישורי הגישור/פישור שלי, והגענו להסכמה שהבקשה תתקבל, ואהרן יוכל "לטפטף" את המסמכים החסרים במהלך השבוע, מבלי שיהא עליו לקבוע "תור" נוסף. תחושת גאווה מילאה אותי: לא הגעתי לחינם.

רגע לפני שעזבנו, נדרש אהרן לשלם אגרה. "640 ש"ח עבור כל אחד", אמרה לנו הפקידה. "גם הילדים הקטינים?" שאלתי, יודע מבעוד מועד שהמדינה הצהירה אחרת במסגרת התדיינות בבג"ץ. "גם הילדים", השיבה הפקידה. בשלב זה אהרן ואני כבר היינו מותשים. אהרן הבהיר לי שאין לו יכולת כלכלית לשלם את סכום האגרה הנדרש. החלטנו שישלם רק עבור בקשה אחת (שלו). ומה לגבי האישה והילדים? "אם הבקשה שלי תתקבל נגיש גם עבורם" החליט אהרן בחכמה.

עכשיו אהרן מחפש שלושה אזרחים ישראליים שיכתבו עבורו מכתבי המלצה. מן הסתם, יהיו אלה מעסיקים, שהוא מנקה את בתיהם. הם יוכלו לכתוב אודות איכות הספונג'ה שלו, בתקווה שזה ישכנע את כבוד השר אלי ישי. אני עדיין מחפש את הנוהל שבו כתוב שאדם שמגיש בקשה לתושבות קבע נדרש להציג שלושה מכתבי המלצה.