עבדות בצו בית משפט
מאת: חני בן ישראל, קו לעובד
השחיקה הנמשכת בזכויותיהם של מטפלים סיעודיים ציינה בשבוע שעבר שיא שלילי חדש, עת בית משפט השלום בירושלים נעתר, באורח חסר תקדים, לבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על עובדת להתפטר מעבודתה, ושיכפה אותה להוסיף ולעבוד בניגוד לרצונה.
העובדת שנגדה התבקש הצו, מהגרת עבודה מהודו, באה לישראל בחודש ינואר 2009 ברישיון לעבוד כמטפלת סיעודית באישה קשישה. מקץ חצי שנה של העסקה בתנאים מחפירים ביקשה העובדת להתפטר מעבודתה, והודיעה על כך מבעוד מועד. משפחת המעסיקה טענה בבית המשפט, כי החוזה שנחתם עם העובדת קובע כי היא "מוכרחה" לעבוד עבורם שנה מלאה לפחות, וכי אסור לה להתפטר מעבודתה קודם למועד זה. בקשתם היתה, כי בית המשפט יאכוף את החוזה, ויכפה על העובדת להוסיף ולעבוד בניגוד לרצונה (!) עד להשלמתה של שנת עבודה מלאה.
העובדה שישנם מי שסוברים שניתן לשלול את חירותו של אדם לחדול מעבודתו ולכפותו להעניק שירות אישי מאונס, מצערת ומטרידה. מצערת ומטרידה פי כמה היא העובדה, שלתפישה זו נמצא שותף בבית משפט ישראלי בשנת 2009. באורח חסר תקדים לחלוטין (ובחוסר סמכות, שכן לבית הדין לעבודה נתונה סמכות ייחודית לדון בעניינים הקשורים ביחסי עבודה) בית משפט השלום בירושלים החליט להיעתר לבקשה, ונתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על העובדת לחדול מעבודתה.
קשה להפריז בחומרתו של הצו התקדימי שניתן על ידי בית המשפט במקרה זה. אחד העקרונות המרכזיים בדיני החוזים, המוצא ביטוי מפורש בחוק החוזים הישראלי, הוא העיקרון שלפיו אין אוכפים חוזה בנסיבות בהן החוזה שאכיפתו מבוקשת הוא חוזה לעשות עבודה או שירות אישי. הרציונל העומד מאחורי נורמה זו ברור. אכיפת אדם בכוח לבצע עבודה או שירות אישי עבור אחר אינה אלא עבדות, וכרוכה בה פגיעה שאין קשה ממנה בכבודו של האדם, בחירותו ובאוטונומיית רצונו.
חוק החוזים אף אינו מכיר בתקפותם של כל החיובים החוזיים שבני אדם בוחרים להתקשר בהם, ונמנע במכוון מעמדה של ניטרליות נורמטיבית כלפי תכנו של החוזה. חוק החוזים קובע, כי חוזה הסותר את תקנת הציבור – כלומר, את תפישותיה הנורמטיביות הבסיסיות של החברה – בטל, וכי לא יושט מכוחו סעד שיפוטי. חוזה האוסר על אדם להתפטר, ואשר מתיימר לשלול את יכולתו לסגת מהסכמה ראשונית שנתן לביצוע עבודה, הוא בדיוק חוזה שכזה. התקשרות בין פרטים המבוססת על כפייה ועל שלילה גמורה של אוטונומיית רצונו של אחד הצדדים להתקשרות, אסור לה שתיאכף בידי בתי המשפט.
מזה תקופה ארוכה שאנו עדים לשחיקה הנמשכת בזכויותיהם של עובדי סיעוד – מרביתם המכרעת מהגרי עבודה ממדינות עניות – ולדחיקה העיקשת של רגליהם אל מחוץ לנורמות המקובלות ביחסי עובד-מעביד. החלטתו של בית משפט השלום רק מקצינה מגמה זו, ונותנת ביטוי מוסדי מפורש לתפישה האינסטרומנטאלית, הרווחת כל-כך, של עובדי הסיעוד. בתפישה זו, עובדי סיעוד אינם בני אדם העומדים כתכלית בפני עצמם, אלא אך כלי לסיפוק תכליות חיצוניות להם; אינם עובדים בעלי זכויות, אלא קניין לגיטימי של בני אדם אחרים. תחת כניעה לפופוליזם המאפיין, לעיתים תכופות מידי, את הדיון הציבורי בזכויותיהם של עובדי סיעוד, ייטיבו לעשות בתי המשפט לו ידבקו בערכים המרכזיים הניצבים בלבה של שיטתנו המשפטית, ואשר שוללים מכל וכל את תוצאתו המזעזעת של ההליך שהתנהל בשבוע שעבר בבית משפט השלום בירושלים.
השחיקה הנמשכת בזכויותיהם של מטפלים סיעודיים ציינה בשבוע שעבר שיא שלילי חדש, עת בית משפט השלום בירושלים נעתר, באורח חסר תקדים, לבקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על עובדת להתפטר מעבודתה, ושיכפה אותה להוסיף ולעבוד בניגוד לרצונה.
העובדת שנגדה התבקש הצו, מהגרת עבודה מהודו, באה לישראל בחודש ינואר 2009 ברישיון לעבוד כמטפלת סיעודית באישה קשישה. מקץ חצי שנה של העסקה בתנאים מחפירים ביקשה העובדת להתפטר מעבודתה, והודיעה על כך מבעוד מועד. משפחת המעסיקה טענה בבית המשפט, כי החוזה שנחתם עם העובדת קובע כי היא "מוכרחה" לעבוד עבורם שנה מלאה לפחות, וכי אסור לה להתפטר מעבודתה קודם למועד זה. בקשתם היתה, כי בית המשפט יאכוף את החוזה, ויכפה על העובדת להוסיף ולעבוד בניגוד לרצונה (!) עד להשלמתה של שנת עבודה מלאה.
העובדה שישנם מי שסוברים שניתן לשלול את חירותו של אדם לחדול מעבודתו ולכפותו להעניק שירות אישי מאונס, מצערת ומטרידה. מצערת ומטרידה פי כמה היא העובדה, שלתפישה זו נמצא שותף בבית משפט ישראלי בשנת 2009. באורח חסר תקדים לחלוטין (ובחוסר סמכות, שכן לבית הדין לעבודה נתונה סמכות ייחודית לדון בעניינים הקשורים ביחסי עבודה) בית משפט השלום בירושלים החליט להיעתר לבקשה, ונתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על העובדת לחדול מעבודתה.
קשה להפריז בחומרתו של הצו התקדימי שניתן על ידי בית המשפט במקרה זה. אחד העקרונות המרכזיים בדיני החוזים, המוצא ביטוי מפורש בחוק החוזים הישראלי, הוא העיקרון שלפיו אין אוכפים חוזה בנסיבות בהן החוזה שאכיפתו מבוקשת הוא חוזה לעשות עבודה או שירות אישי. הרציונל העומד מאחורי נורמה זו ברור. אכיפת אדם בכוח לבצע עבודה או שירות אישי עבור אחר אינה אלא עבדות, וכרוכה בה פגיעה שאין קשה ממנה בכבודו של האדם, בחירותו ובאוטונומיית רצונו.
חוק החוזים אף אינו מכיר בתקפותם של כל החיובים החוזיים שבני אדם בוחרים להתקשר בהם, ונמנע במכוון מעמדה של ניטרליות נורמטיבית כלפי תכנו של החוזה. חוק החוזים קובע, כי חוזה הסותר את תקנת הציבור – כלומר, את תפישותיה הנורמטיביות הבסיסיות של החברה – בטל, וכי לא יושט מכוחו סעד שיפוטי. חוזה האוסר על אדם להתפטר, ואשר מתיימר לשלול את יכולתו לסגת מהסכמה ראשונית שנתן לביצוע עבודה, הוא בדיוק חוזה שכזה. התקשרות בין פרטים המבוססת על כפייה ועל שלילה גמורה של אוטונומיית רצונו של אחד הצדדים להתקשרות, אסור לה שתיאכף בידי בתי המשפט.
מזה תקופה ארוכה שאנו עדים לשחיקה הנמשכת בזכויותיהם של עובדי סיעוד – מרביתם המכרעת מהגרי עבודה ממדינות עניות – ולדחיקה העיקשת של רגליהם אל מחוץ לנורמות המקובלות ביחסי עובד-מעביד. החלטתו של בית משפט השלום רק מקצינה מגמה זו, ונותנת ביטוי מוסדי מפורש לתפישה האינסטרומנטאלית, הרווחת כל-כך, של עובדי הסיעוד. בתפישה זו, עובדי סיעוד אינם בני אדם העומדים כתכלית בפני עצמם, אלא אך כלי לסיפוק תכליות חיצוניות להם; אינם עובדים בעלי זכויות, אלא קניין לגיטימי של בני אדם אחרים. תחת כניעה לפופוליזם המאפיין, לעיתים תכופות מידי, את הדיון הציבורי בזכויותיהם של עובדי סיעוד, ייטיבו לעשות בתי המשפט לו ידבקו בערכים המרכזיים הניצבים בלבה של שיטתנו המשפטית, ואשר שוללים מכל וכל את תוצאתו המזעזעת של ההליך שהתנהל בשבוע שעבר בבית משפט השלום בירושלים.
