האוצר, מינהלת ההגירה, וההשפלה של השוטר שלא הצליח לעצור
מאת: ד"ר יובל לבנת, התכניות לחינוך משפטי קליני באוניברסיטת תל-אביב
לאחרונה פורסם פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בראשות השופט בדימוס רפאל חרסונסקי. פסק הדין דן בערעורו של קצין בכיר לשעבר במינהלת ההגירה, אשר טען שאירוע מוחי אשר עבר במהלך שירותו המשטרתי נגרם עקב תנאי השירות, ועל כן הוא זכאי לקבל תגמולים על פי החוק. הוועדה אימצה את עמדת הקצין בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין שירותו המשטרתי, ופסקה שהקצין יהיה זכאי לתגמולים.
הקצין סיפר לוועדה, כי ביום בו נגרם לו האירוע המוחי התקיים מבצע "לאיתור ומעצר של עובדים זרים לא חוקיים במשקים של אזור השרון". "המבצע", ציין הקצין "היה קשה ויוצא דופן והשתתף בו באופן אישי נציג משרד האוצר". הוועדה ציינה, בהתבססה על דברי הקצין, ש"המינהלת היתה אז נתונה לביקורת ומעל ראשה ריחפה חרב הקיצוצים שעלולה היתה לפגוע גם בו [בקצין הבכיר] עצמו", וכי הקצין "ראה בהתלוותו של נציג האוצר מעין ביקורת או בדיקה של מועמדותו [לקידום בדרגה], דבר שהכניסו למתח רב".
הוועדה מתארת את האירועים שקדמו לאירוע המוחי של הקצין במילים הבאות: "בבוקר יום המקרה לא הניב המבצע מעצרים, למרות שהשתתפו במבצע שוטרים רבים. כניסות לבתים שבוצעו ע"י השוטרים לא גילו עובדים זרים והחלו להגיע דיווחים עגומים מן השטח, דבר שגרם למערער להרגיש עצמו מושפל מאוד. בשעה 09:30 באותו יום, במהלך הנסיעה ביישוב נוסף, החל המערער להרגיש כאבי ראש מאוד חזקים". כאבים אלה היוו את הסימפטום הראשוני לאירוע המוחי המצער שעבר הקצין.
ברמה האישית, המדובר באירוע טרגי, ואין לי אלא לאחל לאותו הקצין רפואה שלמה. ברמה הציבורית, מגלה הפרשה נתונים, אשר בדרך כלל אינם נחשפים לציבור הרחב, ביחס לאופן בו פעלה מינהלת ההגירה במהלך השנים. עתה, עם הקמתה של היחידה החדשה לאיתור ומעצר שוהים שלא כדין– הלא היא יחידת "עוז" של משרד הפנים – מן הראוי שנתונים אלה, והשאלות המטרידות שעולות ביחס אליהם, יעמדו לנגד עינינו.
עובדה מטרידה אחת, היא ה"ליווי הצמוד" שהעניק משרד האוצר למינהלת ההגירה. מר אסף רגב, ששימש כרכז ביטחון פנים במשרד האוצר בשנים הרלוונטיות, העיד בפני הוועדה, כי "חלק מתפקידו היה להצטרף לסיורים ביחידות שונות", וכי נלווה מספר פעמים לפעילויות שטח של מינהלת ההגירה. הרעיון לפיו משרד האוצר מבקש "לראות בעיניים" את מעצריהם של מהגרי עבודה, והלחץ הגלוי או הסמוי שהוא הפעיל, כך נראה, על מינהלת ההגירה לעצור כמה שיותר זרים, מטריד, משום שלחץ זה הוביל את אנשי מינהלת ההגירה ומשרד הפנים לעצור ולגרש עובדים אשר איבדו את מעמדם בגין נסיבות שלא היו בשליטתם (קרבנות "פליינג ויזה", למשל), ולעיתים אף עובדים בעלי אשרה (ראו, למשל, פרשת אסף גרטי, שעבד במשרד הפנים וחשף תופעות שכאלה).
עובדה מטרידה שניה, שקשורה לראשונה, הנה העובדה שאותו קצין בכיר מתייחס לכך שהוא ופקודיו לא הצליחו לאתר עובדים ללא אשרה באותו בוקר אומלל, כאל כשלון, ולא סתם כשלון – אלא כזה שגרם לו להרגיש מושפל. תחושת כשלון והשפלה זו, כשהיא מלווה בחשש שמיעוט המעצרים יגרום לקיצוץ בתקציב מינהלת ההגירה ואף לאי-קידומו של הקצין בדרגה, היא זו שגרמה, כך קבעה הוועדה, לאירוע המוחי החמור של אותו הקצין.
אם אי-איתור שוהים שלא כדין הוא בבחינת "כשלון", שגורם ללובש המדים להרגיש מושפל, אז הרקע להיטפלות לזרים, לניסיון לחפש "מתחת לאדמה" כל זר ולהשליכו למעצר, גם בסיטואציות בהן הנסיבות לאי-החוקיות של השהיה לוטות בערפל (לדוגמה: קרבנות פליינג ויזה, קרבנות הסדר הכבילה, מעצר של אנשים שהמתינו ל"תור" שנקבע להם במשרד הפנים) הופך להיות מובן.
מהתקופה הקצרה בה פועלת יחידת "עוז" עולה החשד כי גם על יחידה זו, כמו על מינהלת ההגירה קודמתה, מופעלים לחצים כבדים לעצור, לעצור, לעצור – ויהי מה. מדו"ח שפרסם מוקד סיוע לעובדים זרים עולה כי מרבית העצורים בכלא "גבעון" כיום הינם אנשים שפשוט אי אפשר לגרשם מישראל – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, אשר העיזו להימצא בתחומי תל-אביב. מהו ההיגיון במעצרם של אנשים שגם כך אי אפשר לגרשם מישראל? כאשר משרד האוצר עוקב מקרוב אחר מספר המעצרים, וכאשר התרבות המצ'ואיסטית גורמת לשוטר שלא עצר להרגיש מושפל, ה"היגיון" הופך להיות ברור.
לאחרונה פורסם פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), בראשות השופט בדימוס רפאל חרסונסקי. פסק הדין דן בערעורו של קצין בכיר לשעבר במינהלת ההגירה, אשר טען שאירוע מוחי אשר עבר במהלך שירותו המשטרתי נגרם עקב תנאי השירות, ועל כן הוא זכאי לקבל תגמולים על פי החוק. הוועדה אימצה את עמדת הקצין בדבר הקשר הסיבתי בין האירוע המוחי לבין שירותו המשטרתי, ופסקה שהקצין יהיה זכאי לתגמולים.
הקצין סיפר לוועדה, כי ביום בו נגרם לו האירוע המוחי התקיים מבצע "לאיתור ומעצר של עובדים זרים לא חוקיים במשקים של אזור השרון". "המבצע", ציין הקצין "היה קשה ויוצא דופן והשתתף בו באופן אישי נציג משרד האוצר". הוועדה ציינה, בהתבססה על דברי הקצין, ש"המינהלת היתה אז נתונה לביקורת ומעל ראשה ריחפה חרב הקיצוצים שעלולה היתה לפגוע גם בו [בקצין הבכיר] עצמו", וכי הקצין "ראה בהתלוותו של נציג האוצר מעין ביקורת או בדיקה של מועמדותו [לקידום בדרגה], דבר שהכניסו למתח רב".
הוועדה מתארת את האירועים שקדמו לאירוע המוחי של הקצין במילים הבאות: "בבוקר יום המקרה לא הניב המבצע מעצרים, למרות שהשתתפו במבצע שוטרים רבים. כניסות לבתים שבוצעו ע"י השוטרים לא גילו עובדים זרים והחלו להגיע דיווחים עגומים מן השטח, דבר שגרם למערער להרגיש עצמו מושפל מאוד. בשעה 09:30 באותו יום, במהלך הנסיעה ביישוב נוסף, החל המערער להרגיש כאבי ראש מאוד חזקים". כאבים אלה היוו את הסימפטום הראשוני לאירוע המוחי המצער שעבר הקצין.
ברמה האישית, המדובר באירוע טרגי, ואין לי אלא לאחל לאותו הקצין רפואה שלמה. ברמה הציבורית, מגלה הפרשה נתונים, אשר בדרך כלל אינם נחשפים לציבור הרחב, ביחס לאופן בו פעלה מינהלת ההגירה במהלך השנים. עתה, עם הקמתה של היחידה החדשה לאיתור ומעצר שוהים שלא כדין– הלא היא יחידת "עוז" של משרד הפנים – מן הראוי שנתונים אלה, והשאלות המטרידות שעולות ביחס אליהם, יעמדו לנגד עינינו.
עובדה מטרידה אחת, היא ה"ליווי הצמוד" שהעניק משרד האוצר למינהלת ההגירה. מר אסף רגב, ששימש כרכז ביטחון פנים במשרד האוצר בשנים הרלוונטיות, העיד בפני הוועדה, כי "חלק מתפקידו היה להצטרף לסיורים ביחידות שונות", וכי נלווה מספר פעמים לפעילויות שטח של מינהלת ההגירה. הרעיון לפיו משרד האוצר מבקש "לראות בעיניים" את מעצריהם של מהגרי עבודה, והלחץ הגלוי או הסמוי שהוא הפעיל, כך נראה, על מינהלת ההגירה לעצור כמה שיותר זרים, מטריד, משום שלחץ זה הוביל את אנשי מינהלת ההגירה ומשרד הפנים לעצור ולגרש עובדים אשר איבדו את מעמדם בגין נסיבות שלא היו בשליטתם (קרבנות "פליינג ויזה", למשל), ולעיתים אף עובדים בעלי אשרה (ראו, למשל, פרשת אסף גרטי, שעבד במשרד הפנים וחשף תופעות שכאלה).
עובדה מטרידה שניה, שקשורה לראשונה, הנה העובדה שאותו קצין בכיר מתייחס לכך שהוא ופקודיו לא הצליחו לאתר עובדים ללא אשרה באותו בוקר אומלל, כאל כשלון, ולא סתם כשלון – אלא כזה שגרם לו להרגיש מושפל. תחושת כשלון והשפלה זו, כשהיא מלווה בחשש שמיעוט המעצרים יגרום לקיצוץ בתקציב מינהלת ההגירה ואף לאי-קידומו של הקצין בדרגה, היא זו שגרמה, כך קבעה הוועדה, לאירוע המוחי החמור של אותו הקצין.
אם אי-איתור שוהים שלא כדין הוא בבחינת "כשלון", שגורם ללובש המדים להרגיש מושפל, אז הרקע להיטפלות לזרים, לניסיון לחפש "מתחת לאדמה" כל זר ולהשליכו למעצר, גם בסיטואציות בהן הנסיבות לאי-החוקיות של השהיה לוטות בערפל (לדוגמה: קרבנות פליינג ויזה, קרבנות הסדר הכבילה, מעצר של אנשים שהמתינו ל"תור" שנקבע להם במשרד הפנים) הופך להיות מובן.
מהתקופה הקצרה בה פועלת יחידת "עוז" עולה החשד כי גם על יחידה זו, כמו על מינהלת ההגירה קודמתה, מופעלים לחצים כבדים לעצור, לעצור, לעצור – ויהי מה. מדו"ח שפרסם מוקד סיוע לעובדים זרים עולה כי מרבית העצורים בכלא "גבעון" כיום הינם אנשים שפשוט אי אפשר לגרשם מישראל – מבקשי מקלט מאריתריאה ומסודן, אשר העיזו להימצא בתחומי תל-אביב. מהו ההיגיון במעצרם של אנשים שגם כך אי אפשר לגרשם מישראל? כאשר משרד האוצר עוקב מקרוב אחר מספר המעצרים, וכאשר התרבות המצ'ואיסטית גורמת לשוטר שלא עצר להרגיש מושפל, ה"היגיון" הופך להיות ברור.
