תשעה באב של הפליטים והילדים
“Justice is not to be taken by storm. She is to be wooed by slow advances”, אמר לפני למעלה משמונים שנים השופט האמריקאי קרדוזו. ואנו, שלא מחבבים את המשפט הזה במיוחד, יודעים שכך זה כשמנסים לקדם שינוי דרך מערכת המשפט (על בשרנו למדנו בחודש האחרון שלילדי מהגרי עבודה אין מה לחפש בבית המשפט, וגם לא לאימהותיהם). קרדוזו, כך נראה, התקשה לחשוב על רדיפה אחר צדק מחוץ למערכת המשפט, באמצעות מאבק ציבורי עיקש. לכן, יש להניח שראשו היה מסתחרר, לא פחות משראשנו הסתחרר, מקצב האירועים ביום קיץ לח אחד בשבוע שעבר, התשעה באב.
כפי שכתבנו כאן לא מזמן, סוגיית הגירוש הפכה לדבר החם של הקיץ. יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול עד לאחרונה, פתח בחודשיים האחרונים בקמפיין אינטנסיבי שכלל את הקמת יחידת "עוז", מבצע מתוקשר היטב לגירוש מהגרי עבודה ומעצר מבקשי מקלט. אלא שהריצה קדימה בכל הכוח דווקא בראשית הקיץ, עונת המלפפונים בה התקשורת מנסה למצוא מתחת לאדמה על מה לכתוב, לא היטיבה עם יחידת "עוז" ועם המבצע המתוכנן. משרד הפנים, שחשב שהתקשור והדברור של פעולות היחידה ייצרו הזדהות עם המטרה, גילה שהוא הצליח לקומם מספר הולך וגדל של ישראלים וליצור מחאה ציבורית חסרת תקדים, שטרם נראתה כאן בכל הנוגע למי ששוהים בישראל ללא מעמד. גנות, לכל הדעות ביצועיסט מן המוצלחים שנראו כאן, התגלה כאסטרטג קטן מאוד.
באחד באוגוסט, כלומר אתמול, אמורה הייתה יחידת "עוז" להתחיל במבצע למעצרן ולגירושן של משפחות. אלא שביום חמישי משהו קרה. הפתעת הבוקר הייתה ידיעה, בה פורסם כי הנשיא, שמעון פרס, פנה אל שר הפנים, אלי ישי, וביקש להימנע מגירוש ילדים. בקושי שעה חלפה לה והנה, התפרסמה לה ידיעה בנושא אחר – אלי ישי הודיע כי תיפסק אכיפת "נוהל גדרה-חדרה", אותו נוהל שעל פיו הוציא משרד הפנים צווים (ואנו נאמר – בלתי חוקיים) האוסרים על מבקשי מקלט לשהות במרכז הארץ, ושבעקבות אכיפתו נעצרו מאות מבקשי מקלט ששהו במרכז הארץ. כל קלפי המאבקים המשפטיים הממושכים והמתישים בענין האיסור על שהיית מבקשי מקלט במרכז הארץ, שמתנהלים להם בעצלתיים מזה כשנה וחצי מבלי שניתן יהיה לראות את סופם, נטרפו באחת.
יום קודם לכן פרקליטות המדינה עוד הצליחה לעשות צחוק מעצמה כשהגישה תגובה לבג"ץ, במסגרת בקשה לצו ביניים בעתירה שהגישה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב בשם מספר ארגוני זכויות אדם, בה היא מתנגדת נחרצות להקפאת אכיפת התנאי. עושה רושם ששר הפנים שכח לעדכן את הפרקליטות בדבר תכניותיו, או שהפרקליטות סתם לא טרחה לברר מהי עמדת שר הפנים בסוגיה.
מספר שעות חלפו להן, וידיעה נוספת מתפרסמת – ראש הממשלה ושר הפנים הודיעו על הקפאת מבצע מעצר וגירוש המשפחות, שאמור היה להתחיל היום, והודיעו שדבר לא יקרה בשלושת החודשים הקרובים.
אפשר לדעת שמאבק ציבורי נוחל הצלחה כשכולם מנסים לתפוס עליו טרמפ, כשאנשים שמעולם לא גילו בו עניין הופכים לדובריו או כשהוא הופך לתחמושת נגד יריבים פוליטיים. כאשר מספר שעות לאחר הודעת הקפאת מבצע הגירוש "קדימה" החלה לנגח את נתניהו על היותו "זגזגן", משום שרק הקפיא את מבצע הגירוש ולא ביטל אותו כליל, כבר היה ברור שמדובר בסחורה פוליטית חמה. אפשר לדעת זאת גם כאשר ידיעות שעד לפני חודש היו מסווגות בקטיגוריה "חברה" מקבלות על ידי אתרי החדשות את התווית "פוליטי-מדיני".
על הסחף ניתן היה ללמוד גם ממקורות נוספים, כמו הראיון שנערך עם שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. מישאל חשין, שדחה לפני שבע שנים את עתירתם של ארלין לימקול, אישה פיליפינית שהגיעה לישראל בהיותה בת 17 שנים וחיה בה במשך 15 שנים, ושל בנה אהרן לימקול, ילד בן 9 שנולד בישראל ואין לו ארץ אחרת, ואיפשר למשרד הפנים לשלח אותו לפיליפינים; מישאל חשין, שהצטרף לפסק דינו של אהרן ברק, ואישר למשרד הפנים להפריד בין ילדה בת 14, אזרחית ישראל שנולדה בה וגדלה בה, לבין אביה, אזרח זר ששולח למדינתו משום ש"מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להפך"; אותו מישאל חשין מצהיר כעת, כי יש לאפשר לילדי מהגרי עבודה להישאר כאן. ולא רק להם, אלא בכלל למהגרי עבודה שחיים כאן זמן רב.
בית המשפט עלול להפוך מקום קבורתם של מאבקים ציבוריים סוחפים. אם רק אפשר, יש להרחיקם ממנו, ולהביאם אל הרחוב. הפליטים והילדים לא נושעו מבית המשפט, אלא מפוליטיקאים כמו אלי ישי. בשנת 2006 הוא כינה את ההחלטה להקנות מעמד לילדי מהגרי עבודה "חגורת נפץ תדמיתית, חברתית ויהודית". הפעם הודיע, שהוא סבור ש"ילד לא צריך לסבול", ו"כי נכון לנהוג ברגישות כלפי הילדים". הוא אף הוסיף, שעם עמדה זו "הגיע מן הבית", "ולא צריך את גדעון סער וחבריו שיאמרו לו אחרת".
כפי שכתבנו כאן לא מזמן, סוגיית הגירוש הפכה לדבר החם של הקיץ. יעקב גנות, ראש רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול עד לאחרונה, פתח בחודשיים האחרונים בקמפיין אינטנסיבי שכלל את הקמת יחידת "עוז", מבצע מתוקשר היטב לגירוש מהגרי עבודה ומעצר מבקשי מקלט. אלא שהריצה קדימה בכל הכוח דווקא בראשית הקיץ, עונת המלפפונים בה התקשורת מנסה למצוא מתחת לאדמה על מה לכתוב, לא היטיבה עם יחידת "עוז" ועם המבצע המתוכנן. משרד הפנים, שחשב שהתקשור והדברור של פעולות היחידה ייצרו הזדהות עם המטרה, גילה שהוא הצליח לקומם מספר הולך וגדל של ישראלים וליצור מחאה ציבורית חסרת תקדים, שטרם נראתה כאן בכל הנוגע למי ששוהים בישראל ללא מעמד. גנות, לכל הדעות ביצועיסט מן המוצלחים שנראו כאן, התגלה כאסטרטג קטן מאוד.
באחד באוגוסט, כלומר אתמול, אמורה הייתה יחידת "עוז" להתחיל במבצע למעצרן ולגירושן של משפחות. אלא שביום חמישי משהו קרה. הפתעת הבוקר הייתה ידיעה, בה פורסם כי הנשיא, שמעון פרס, פנה אל שר הפנים, אלי ישי, וביקש להימנע מגירוש ילדים. בקושי שעה חלפה לה והנה, התפרסמה לה ידיעה בנושא אחר – אלי ישי הודיע כי תיפסק אכיפת "נוהל גדרה-חדרה", אותו נוהל שעל פיו הוציא משרד הפנים צווים (ואנו נאמר – בלתי חוקיים) האוסרים על מבקשי מקלט לשהות במרכז הארץ, ושבעקבות אכיפתו נעצרו מאות מבקשי מקלט ששהו במרכז הארץ. כל קלפי המאבקים המשפטיים הממושכים והמתישים בענין האיסור על שהיית מבקשי מקלט במרכז הארץ, שמתנהלים להם בעצלתיים מזה כשנה וחצי מבלי שניתן יהיה לראות את סופם, נטרפו באחת.
יום קודם לכן פרקליטות המדינה עוד הצליחה לעשות צחוק מעצמה כשהגישה תגובה לבג"ץ, במסגרת בקשה לצו ביניים בעתירה שהגישה התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב בשם מספר ארגוני זכויות אדם, בה היא מתנגדת נחרצות להקפאת אכיפת התנאי. עושה רושם ששר הפנים שכח לעדכן את הפרקליטות בדבר תכניותיו, או שהפרקליטות סתם לא טרחה לברר מהי עמדת שר הפנים בסוגיה.
מספר שעות חלפו להן, וידיעה נוספת מתפרסמת – ראש הממשלה ושר הפנים הודיעו על הקפאת מבצע מעצר וגירוש המשפחות, שאמור היה להתחיל היום, והודיעו שדבר לא יקרה בשלושת החודשים הקרובים.
אפשר לדעת שמאבק ציבורי נוחל הצלחה כשכולם מנסים לתפוס עליו טרמפ, כשאנשים שמעולם לא גילו בו עניין הופכים לדובריו או כשהוא הופך לתחמושת נגד יריבים פוליטיים. כאשר מספר שעות לאחר הודעת הקפאת מבצע הגירוש "קדימה" החלה לנגח את נתניהו על היותו "זגזגן", משום שרק הקפיא את מבצע הגירוש ולא ביטל אותו כליל, כבר היה ברור שמדובר בסחורה פוליטית חמה. אפשר לדעת זאת גם כאשר ידיעות שעד לפני חודש היו מסווגות בקטיגוריה "חברה" מקבלות על ידי אתרי החדשות את התווית "פוליטי-מדיני".
על הסחף ניתן היה ללמוד גם ממקורות נוספים, כמו הראיון שנערך עם שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין. מישאל חשין, שדחה לפני שבע שנים את עתירתם של ארלין לימקול, אישה פיליפינית שהגיעה לישראל בהיותה בת 17 שנים וחיה בה במשך 15 שנים, ושל בנה אהרן לימקול, ילד בן 9 שנולד בישראל ואין לו ארץ אחרת, ואיפשר למשרד הפנים לשלח אותו לפיליפינים; מישאל חשין, שהצטרף לפסק דינו של אהרן ברק, ואישר למשרד הפנים להפריד בין ילדה בת 14, אזרחית ישראל שנולדה בה וגדלה בה, לבין אביה, אזרח זר ששולח למדינתו משום ש"מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם יישב הוא, ולא להפך"; אותו מישאל חשין מצהיר כעת, כי יש לאפשר לילדי מהגרי עבודה להישאר כאן. ולא רק להם, אלא בכלל למהגרי עבודה שחיים כאן זמן רב.
בית המשפט עלול להפוך מקום קבורתם של מאבקים ציבוריים סוחפים. אם רק אפשר, יש להרחיקם ממנו, ולהביאם אל הרחוב. הפליטים והילדים לא נושעו מבית המשפט, אלא מפוליטיקאים כמו אלי ישי. בשנת 2006 הוא כינה את ההחלטה להקנות מעמד לילדי מהגרי עבודה "חגורת נפץ תדמיתית, חברתית ויהודית". הפעם הודיע, שהוא סבור ש"ילד לא צריך לסבול", ו"כי נכון לנהוג ברגישות כלפי הילדים". הוא אף הוסיף, שעם עמדה זו "הגיע מן הבית", "ולא צריך את גדעון סער וחבריו שיאמרו לו אחרת".
