השופטת צור פורשת
שלא בטובתה ולא בטובתנו נפלה השופטת יהודית צור מבית המשפט המחוזי בירושלים קורבן למאבק בין שר המשפטים לשעבר, דניאל פרידמן, לבין נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש. פרידמן הציג את מועמדותה של השופטת צור לכהונה בבית המשפט העליון. שופטי בית המשפט העליון, החברים בוועדה למינוי שופטים, התנגדו באופן נחרץ. הטעם הפורמאלי, בגינו התנגדו למינוי – העובדה שהשופטת צור לא כיהנה בפועל בבית המשפט העליון – לא מנע בעדם לבחור בסוף השבוע שעבר בשני שופטים אחרים, שלא כיהנו בבית המשפט העליון בפועל. השופטת צור ביקשה לסיים את כהונתה בבית המשפט המחוזי ולפרוש משיפוט לאלתר.
הידיעה על פרישתה של השופטת צור והנסיבות בגינן ביקשה לפרוש אינן נותנות לי מנוח. זוהי בשורה עצובה לכל אזרח, לכל מהגרת, לכל פליט, לכל ישראלית שלה בן זוג זר, לכל תושב של ירושלים המזרחית. השופטת צור היא השופטת המינהלית הטובה ביותר שיש לנו, וההפך המוחלט מכל מה שפרידמן ייצג וביקש לקדם. אתפלא לגלות שקרא באופן שיטתי את פסקי דינה של השופטת, שרצה למנות לערכאה השיפוטית העליונה. מה שמקומם כל כך הוא הידיעה, ששופטי בית המשפט העליון, שסימנו את השופטת צור כ"מועמדת של פרידמן" וסיכלו את מינויה, דווקא קראו.
היא היתה השופטת הראשונה לקבוע כבר לפני שנים, שכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם היא תבנית משפטית אסורה, ההופכת את מהגרי העבודה בני ערובה בידי המעסיקים, וגוזלת מהם את החירות לממש את זכויותיהם כבני אדם וכעובדים. באותה הזדמנות העירה למשרד הפנים על היד הקלה על הדק המעצרים. כשהכנסת הגבילה את סמכותו של שר הפנים להאריך את רישיונות עבודתם של מהגרי העבודה בענף הסיעוד, ללא בחינה של צרכי המטופלים, היא הורתה להעניק למהגרי העבודה תושבות ארעית בישראל. בעקבות זאת תוקן החוק, וניתנה אפשרות להאריך את רישיונות העבודה.
בפסקי דינה הגנה על זכותם של אזרחים ושל תושבים לחיי משפחה עם בני זוג שאינם ישראלים, חייבה לבחון כל בקשה של בני זוג לגופה, אך הציבה גבולות ברורים למניעת פלישה לפרטיותם שלא לצורך. אך לאחרונה פסקה, שהזכות לחיי משפחה היא גם זכותו של הפליט.
בניגוד לזרם הפסיקתי העכור מצאה דרכים לפרש באופן גורף פחות את החוק, שאינו מאפשר הסדרת מעמדם של בני משפחה שמגיעים לישראל מן הגדה המערבית. גם תושבי ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים עושה כל מאמץ להפקיע את תושבותם, למנוע מהם להסדיר את מעמדם של ילדיהם ולזרוק אותם "אל מחוץ לגדר", זכו לאוזן קשבת.
סחבת, קבעה השופטת צור, אינה פועלת נגד העותרים הממתינים להכרעה בעניינם; עתירות שאינן נענות – מתקבלות; כשמשרד הפנים נותן לעותר את שמגיע לו – הוא אינו יוצא ידי חובתו על ידי הכרזה שעשה כן "לפנים משורת הדין"; ואת כל נהלי משרד הפנים, ללא יוצא מן הכלל, יש לפרסם ובמלואם. שנים של עלטה ביחס למדיניות ההגירה והמעמד של ישראל באו לסיומן הודות לפסיקתה.
מי שהופיע בפני השופטת צור יעיד על מזג שיפוטי שאין שני לו, על סבלנות ועל אורך רוח. היא לא קיבלה עתירה קודם ששאלה את נציגי הפרקליטות, האם משרד הפנים ירצה לשוב ולשקול את עמדתו. היא אף נתנה אורכה לצורך בחינה מחודשת של ההחלטה בטרם יוכרע הדין, ואולם לא נתנה ידה להפקרות שלאחר מתן פסק הדין. השופטת צור היא השופטת היחידה עד כה, שהבהירה למשרד הפנים, שפסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים – גם אם אינם שלה – יש לקיים.
מה שממאנים להבין "הפרידמניסטים" למיניהם – אותם אלה שמאבדים את אמונם במערכת המשפט ומנאצים אותה משום התערבותה בהחלטות שלטוניות – הוא שבתי המשפט כמעט לעולם אינם מתערבים. הם מגוננים על השלטון, ומגבים את רוב החלטותיו. השופטת צור – ברגישותה לזכויות אדם, בעמידתה האיתנה לצד הפרט למול רשויות דורסניות ובחתירתה לעשיית צדק – לא חששה להתערב כשהיה צורך, ובכל פעם שעשתה זאת, מערכת המשפט שבה ורכשה את אמוני.
הידיעה על פרישתה של השופטת צור והנסיבות בגינן ביקשה לפרוש אינן נותנות לי מנוח. זוהי בשורה עצובה לכל אזרח, לכל מהגרת, לכל פליט, לכל ישראלית שלה בן זוג זר, לכל תושב של ירושלים המזרחית. השופטת צור היא השופטת המינהלית הטובה ביותר שיש לנו, וההפך המוחלט מכל מה שפרידמן ייצג וביקש לקדם. אתפלא לגלות שקרא באופן שיטתי את פסקי דינה של השופטת, שרצה למנות לערכאה השיפוטית העליונה. מה שמקומם כל כך הוא הידיעה, ששופטי בית המשפט העליון, שסימנו את השופטת צור כ"מועמדת של פרידמן" וסיכלו את מינויה, דווקא קראו.
היא היתה השופטת הראשונה לקבוע כבר לפני שנים, שכבילה של מהגרי עבודה למעסיקיהם היא תבנית משפטית אסורה, ההופכת את מהגרי העבודה בני ערובה בידי המעסיקים, וגוזלת מהם את החירות לממש את זכויותיהם כבני אדם וכעובדים. באותה הזדמנות העירה למשרד הפנים על היד הקלה על הדק המעצרים. כשהכנסת הגבילה את סמכותו של שר הפנים להאריך את רישיונות עבודתם של מהגרי העבודה בענף הסיעוד, ללא בחינה של צרכי המטופלים, היא הורתה להעניק למהגרי העבודה תושבות ארעית בישראל. בעקבות זאת תוקן החוק, וניתנה אפשרות להאריך את רישיונות העבודה.
בפסקי דינה הגנה על זכותם של אזרחים ושל תושבים לחיי משפחה עם בני זוג שאינם ישראלים, חייבה לבחון כל בקשה של בני זוג לגופה, אך הציבה גבולות ברורים למניעת פלישה לפרטיותם שלא לצורך. אך לאחרונה פסקה, שהזכות לחיי משפחה היא גם זכותו של הפליט.
בניגוד לזרם הפסיקתי העכור מצאה דרכים לפרש באופן גורף פחות את החוק, שאינו מאפשר הסדרת מעמדם של בני משפחה שמגיעים לישראל מן הגדה המערבית. גם תושבי ירושלים המזרחית, שמשרד הפנים עושה כל מאמץ להפקיע את תושבותם, למנוע מהם להסדיר את מעמדם של ילדיהם ולזרוק אותם "אל מחוץ לגדר", זכו לאוזן קשבת.
סחבת, קבעה השופטת צור, אינה פועלת נגד העותרים הממתינים להכרעה בעניינם; עתירות שאינן נענות – מתקבלות; כשמשרד הפנים נותן לעותר את שמגיע לו – הוא אינו יוצא ידי חובתו על ידי הכרזה שעשה כן "לפנים משורת הדין"; ואת כל נהלי משרד הפנים, ללא יוצא מן הכלל, יש לפרסם ובמלואם. שנים של עלטה ביחס למדיניות ההגירה והמעמד של ישראל באו לסיומן הודות לפסיקתה.
מי שהופיע בפני השופטת צור יעיד על מזג שיפוטי שאין שני לו, על סבלנות ועל אורך רוח. היא לא קיבלה עתירה קודם ששאלה את נציגי הפרקליטות, האם משרד הפנים ירצה לשוב ולשקול את עמדתו. היא אף נתנה אורכה לצורך בחינה מחודשת של ההחלטה בטרם יוכרע הדין, ואולם לא נתנה ידה להפקרות שלאחר מתן פסק הדין. השופטת צור היא השופטת היחידה עד כה, שהבהירה למשרד הפנים, שפסקי דין של בית המשפט לעניינים מינהליים – גם אם אינם שלה – יש לקיים.
מה שממאנים להבין "הפרידמניסטים" למיניהם – אותם אלה שמאבדים את אמונם במערכת המשפט ומנאצים אותה משום התערבותה בהחלטות שלטוניות – הוא שבתי המשפט כמעט לעולם אינם מתערבים. הם מגוננים על השלטון, ומגבים את רוב החלטותיו. השופטת צור – ברגישותה לזכויות אדם, בעמידתה האיתנה לצד הפרט למול רשויות דורסניות ובחתירתה לעשיית צדק – לא חששה להתערב כשהיה צורך, ובכל פעם שעשתה זאת, מערכת המשפט שבה ורכשה את אמוני.
