שיעור בהיסטוריה
מאת: ד"ר יובל לבנת, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב
אני קורא בימים אלה את ספרו המעניין של יוסף ליטבק, "פליטים יהודים מפולין בברית-המועצות 1939-1946" (הוצאת האוניברסיטה העברית, 1988). בפרק הראשון מתאר המחבר את כיבוש חלקה המערבי של פולין על ידי הגרמנים ואת כיבוש חלקה המזרחי על ידי הסובייטים בספטמבר 1939. בהמשך כותב המחבר על תנועתם של יהודים פולנים מזרחה, ומתאר את תלאותיהם של אותם יהודים, אשר ביקשו לעבור את הגבול מפולין הגרמנית לפולין הסובייטית. וכך כותב ליטבק בעמוד 66 לספרו:
"כאשר החליטו הסובייטים לסגור את גבולם בפני הפליטים היהודים מן האזור הגרמני, הם קבעו גם, כנראה, את הטיפול בעבריינים, אשר הצליחו להסתנן לאזורם על אף האיסור. מחומר העדויות ניתן ללמוד כי ננקטו שתי שיטות טיפול מקבילות. האחת – דחיפת הפליטים חזרה אל הצד הגרמני. השניה – מאסרם, העמדתם לדין והגלייתם למחנות הגולאג לשם 'חינוכם מחדש'. סביר להניח כי הסמכות לבחור באחת משתי דרכי הטיפול, הוענקה למפקדי משמרות-הגבול, שלידיהם נפלו הפליטים בהגיעם אל הצד הסובייטי".
עתה, קוראים וקוראות יקרים, הבה נעיין בסעיפים הבאים מתוך הצעת החוק למניעת ההסתננות, התשס"ח-2008, אשר הוגשה על-ידי ממשלת ישראל, ועברה קריאה ראשונה:
סעיף 2: "מסתנן, דינו – מאסר חמש שנים".
סעיף 3: "מסתנן שבעת הסתננותו היה אזרח או תושב של מדינה או שטח המנויים בתוספת [מדינת אויב – י"ל]... דינו – מאסר שבע שנים".
סעיף 11(א): "נוכח קצין מוסמך כי המסתנן נכנס לישראל לא מכבר, רשאי הוא להורות על החזרתו המיידית למדינה או לאזור שמהם הסתנן לישראל, ובלבד שהחזרה כאמור תיעשה בטרם חלפו 72 שעות מהמועד שבו היה לשוטר או לחייל יסוד סביר לחשד כי אותו אדם הסתנן לישראל".
מצאו את ההבדלים.
אני קורא בימים אלה את ספרו המעניין של יוסף ליטבק, "פליטים יהודים מפולין בברית-המועצות 1939-1946" (הוצאת האוניברסיטה העברית, 1988). בפרק הראשון מתאר המחבר את כיבוש חלקה המערבי של פולין על ידי הגרמנים ואת כיבוש חלקה המזרחי על ידי הסובייטים בספטמבר 1939. בהמשך כותב המחבר על תנועתם של יהודים פולנים מזרחה, ומתאר את תלאותיהם של אותם יהודים, אשר ביקשו לעבור את הגבול מפולין הגרמנית לפולין הסובייטית. וכך כותב ליטבק בעמוד 66 לספרו:
"כאשר החליטו הסובייטים לסגור את גבולם בפני הפליטים היהודים מן האזור הגרמני, הם קבעו גם, כנראה, את הטיפול בעבריינים, אשר הצליחו להסתנן לאזורם על אף האיסור. מחומר העדויות ניתן ללמוד כי ננקטו שתי שיטות טיפול מקבילות. האחת – דחיפת הפליטים חזרה אל הצד הגרמני. השניה – מאסרם, העמדתם לדין והגלייתם למחנות הגולאג לשם 'חינוכם מחדש'. סביר להניח כי הסמכות לבחור באחת משתי דרכי הטיפול, הוענקה למפקדי משמרות-הגבול, שלידיהם נפלו הפליטים בהגיעם אל הצד הסובייטי".
עתה, קוראים וקוראות יקרים, הבה נעיין בסעיפים הבאים מתוך הצעת החוק למניעת ההסתננות, התשס"ח-2008, אשר הוגשה על-ידי ממשלת ישראל, ועברה קריאה ראשונה:
סעיף 2: "מסתנן, דינו – מאסר חמש שנים".
סעיף 3: "מסתנן שבעת הסתננותו היה אזרח או תושב של מדינה או שטח המנויים בתוספת [מדינת אויב – י"ל]... דינו – מאסר שבע שנים".
סעיף 11(א): "נוכח קצין מוסמך כי המסתנן נכנס לישראל לא מכבר, רשאי הוא להורות על החזרתו המיידית למדינה או לאזור שמהם הסתנן לישראל, ובלבד שהחזרה כאמור תיעשה בטרם חלפו 72 שעות מהמועד שבו היה לשוטר או לחייל יסוד סביר לחשד כי אותו אדם הסתנן לישראל".
מצאו את ההבדלים.
