קחו ממנו את משרד הפנים

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, טעה פעמיים בראשית השבוע. הוא טעה כשבחר לא להחליט, וטעה כשהחליט לא לבחור. הוא בחר שלא להחליט בעניין מעמדם של ילדי מהגרי העבודה. לילדים ולהוריהם ניתנה אורכה של שקט מדומה עד לראשית החופש הגדול הבא. עוד חודשים ארוכים של מתח וחרדה. הוא החליט שלא לבחור, כששר הפנים, אלי ישי הציב בפניו ברירה קוסמת מאין כמותה. "אם אתה רוצה לתת להם מעמד", הציע לו ישי, "קח ממני את משרד הפנים". ראש הממשלה לא לקח.

שנים ארוכות מדי אלי ישי וחבריו מש"ס שולטים במשרד הפנים ובמשרד התמ"ת. מחלקים בידם האחת היתרים להבאת עוד ועוד מהגרי עבודה, ובידם האחרת חותמים על צווי הגירוש. הם לא המציאו את "הדלת המסתובבת", רק רכשו בעלות על הפטנט, ודאגו לשמן היטב את הצירים. מהר מאוד למדו שבעסקי הגירת העבודה אפשר רק להרוויח. מי באופן אישי – כמו שלמה בניזרי, שנתפס לבסוף והורשע בקבלת שוחד בקשר למתן היתרים (והרהיב עוז בנפשו להפוך עצמו בסיוע ישי לקדוש מעונה). מי באופן ציבורי – כמו ישי, שמביא ומגרש, ולא שוכח להסית ולהפיץ שנאה. "חגורת נפץ", כינה זה מכבר ברשעות את ילדיהם של מהגרי העבודה.

מהגרי עבודה וילדיהם אינם גזירה משמיים. מדינת ישראל ריבונית לעצב לה מדיניות הגירה, ולבחור בין הבאתם והעסקתם של מהגרי עבודה לבין "סגירת השמיים". היא רשאית לשקול שיקולי "רווח והפסד" שבהגירת עבודה, ולהביא את ריבונותה לידי ביטוי בברירה שבין הסתמכות על הגירת עבודה לבין הסתמכות על כוח העבודה המקומי. מדינת ישראל עשתה זאת, ומזה כשני עשורים עולה מהצהרותיה, כי בענפי תעסוקה מסוימים נדרשת העסקה של מהגרי עבודה. מדינת ישראל החליטה שהיא אינה מוכנה לשאת בעלויות הריאליות של העסקת ישראלים בסיעוד, בחקלאות, בבניין ובתעשייה. היא מזמינה תחתיהם מהגרי העבודה, והם – שאינם מייחלים לסעוד את קשישינו, לקצור את שדותינו ולבנות את בתינו – באים משום מצוקתם הכלכלית. אפשר היה להחליט שאין רוצים בהם מלכתחילה, ובכל זאת מדינת ישראל בחרה להביאם, ואין לה כל כוונה לחדול מכך. אף על פי כן, במקום לקבלם כבני אדם, להכיר במכלול צורכיהם האנושיים ולהוקיר תודה עת תרומתם לכלכלה, שמה עליהם המדינה פעם אחר פעם את אלי ישי וחבר מרעיו למען ענותם בסבלותם.

בראשית השבוע ניתנה לראש הממשלה ההזדמנות, ולא מאוחר לבחור לנצלה – לקחת מישי את משרד הפנים, ועל ידי כך לומר את שהיה עלינו לומר מזמן: שהגירת עבודה אינה תופעה זמנית, אלא בחירה של מדינת ישראל, שיש לה השלכות אנושיות. להצהיר את שראוי היה להצהיר: שאי אפשר "לייבא" לישראל "כוח עבודה", אך לא את האנשים העובדים, ובהיותו של אדם מהגר עבודה אין ויתור, ולו זמני, על זכויות האדם הבסיסיות שלו. להכיר במה שמחייבים המוסר ומידת הצדק: שמהגרי העבודה הוזמנו לישראל כדי לפתור צורך כלכלי, והיחס אליהם צריך להיגזר מתרומתם החשובה לצמיחה ולמשק הישראלי. ולהבהיר אחת ולתמיד בקול צלול: שהתרומה של אדם לכלכלת המדינה מקנה לו זכות להשתלב גם במרקם האזרחי שלה, וילדיו שגדלו בישראל הם ילדינו, וככאלה זכאים למעמד.

הדברים פורסמו גם ב-nrg ב-14.10.2009