על סחר בבני אדם, על פליטות, ועל האחריות של מדינת ישראל

מאת: ד"ר יובל לבנת, הקליניקה לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

השבוע פורסם פסק דינה של השופטת שרה גדות מבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב, בו נתקבלה עתירתם של שלושה נתיני גיניאה קונקרי, נגד החלטת משרד הפנים לגרשם מישראל.

על פי פסק הדין, השלושה העידו נגד רשת סחר בבני אדם, אשר פעלה להעברת בני אדם מגיניאה קונקרי לישראל. בעקבות עדותם נידון אחד מפעילי הרשת לארבע שנות מאסר בישראל. לטענת העותרים, לאחר שמסרו עדותם, החלו הם ובני משפחותיהם לסבול מאיומים ומפגיעות פיזיות. כך, למשל, אשתו של אחד מהעותרים, אשר שהתה בזמן מתן העדות בגיניאה קונקרי, הוכתה וביתה נשרף. היא נאלצה לברוח לסנגל עם ילדיה, ומאז היא שוהה שם. העותרים אף הציגו צילומים של צווי מעצר שהוצאו נגדם בגיניאה קונקרי, ובהם מצויין, בין השאר, כי הם מואשמים "בשיתוף פעולה עם סוכנים ישראלים".

שתיים היו הטענות העיקריות של משרד הפנים נגד קבלת העתירה. האחת – טענת העותרים בדבר סכנת חיים לא הוכחה. השניה – העותרים קיבלו כבר אשרת שהייה למשך שנה, מכוח נוהל הטיפול בקרבנות סחר בבני אדם.

אתחיל דווקא מהטענה השניה של משרד הפנים. זוהי טענה שחוזרת ועולה על ידי פקידי המשרד ופרקליטיו בהקשרים שונים. באופן כללי, משרד הפנים מכיר ב"מסלולים" שונים לטיפול בזרים. הזר מתבקש לבחור באיזה מסלול ברצונו לצעוד, ואין כל אפשרות למעבר ממסלול למסלול, או לשילוב בין המסלולים. נראה שעל פי תפישת משרד הפנים אין לזרים זכויות, וכל פעולה להסדרת מעמדם הינה פעולה של חסד. על פי היגיון זה, אין הזר זכאי ל"כפל מבצעים".

בענייננו, עמדת משרד הפנים היתה, שמאחר שכבר החלו העותרים לפסוע במסלול של קרבנות סחר בבני אדם, אין הם יכולים לבקש כעת לעבור למסלול של פליטים (אנשים אשר נשקפת סכנה לחייהם במדינת אזרחותם). זוהי טענה אבסורדית, כמובן. ראוי להזכיר לעניין זה את סעיף 14 ל"פרוטוקול פאלרמו" (הפרוטוקול למניעה, לדיכוי ולהענשה על סחר בבני אדם), עליו חתמה מדינת ישראל, ואותו אשררה, הקובע: "אין בפרוטוקול זה דבר שיפגע בזכויות, בהתחייבויות ובאחריות של מדינות ויחידים לפי המשפט הבין-לאומי... ובעיקר האמנה מ- 1951 והפרוטוקול מ- 1967 המתייחסים למעמדם של פליטים ולעקרון אי ההחזרה למקום מסוכן הכלול שם".

באשר לטענה בדבר אי עמידת העותרים בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת נרדפותם במדינתם, הרי שבית המשפט דחה אותה, ובצדק. כדבריו: "אין מקום להסתפק בקביעה כללית לפיה העותרים לא עמדו בנטל להוכיח את הסכנה הנשקפת עליהם, וגם על המשיבה מוטלת החובה לבירור טענות העותרים, בעיקר נוכח צווי המעצר שהוצגו על ידם". ראוי לציין, כי השאלה מהו נטל ההוכחה שבו צריך מבקש מקלט לעמוד על מנת שיזכה במעמד של פליט הינה שאלה משפטית שאינה מובנת מאליה. כך, למשל, בית המשפט העליון הפדראלי בארצות-הברית קבע שבנסיבות מסויימות גם הוכחת סיכוי של 10% לרצח במדינת המוצא יהא די בה על מנת שאדם יוכר כפליט. בכל אופן, נראה שבנסיבות העניין לא היה צורך להכריע בשאלה משפטית זו, לאור שלל הראיות אשר הוצגו על ידי העותרים להוכחת נרדפותם בגיניאה קונקרי.

נקודה אחרונה לסיום. בית המשפט אמנם קיבל את העתירה, ואולם גם הוא לא עשה, לדעתי (ולצערי), את מלאכתו נאמנה עד תום. ראשית, בית המשפט לא קבע כי יש לבטל את צווי הגירוש שהוצאו כנגד העותרים, אלא שעניינם יוחזר "לבירור נוסף על ידי המשיבה". כך, מסע הייסורים המשפטי של העותרים טרם הגיע אל קיצו. ראוי להזכיר לבית המשפט שתפקידו המרכזי של בית משפט הוא להכריע, ושאנשים עניים מתקשים לעמוד בהליכים משפטיים ממושכים, בהם כרוך לא אחת גם הצורך לשלם שכר טרחה לעורכי דין.

שנית, בשולי הדברים מציינת השופטת גדות, כי "המשיבה לא פרטה גם כל נסיון מצידה להרחיק את העותרים למדינה אחרת, אשר אינה מדינת מוצאם של העותרים, ואשר בה לא יהיו העותרים בסכנה". עמדה זו, לפיה מדינת ישראל זכאית להתנער מהמחוייבויות שלה, על פי המשפט הבין-לאומי, ולזרוק את העותרים במדינה שלישית, משל היו אשפה שיש להיפטר ממנה, הינה עמדה שיש להתנער ממנה מכל וכל. ישראל היא זו שאישררה את אמנת הפליטים ואת האמנה נגד עינויים, אשר אוסרות על החזרת אדם למדינה בה נשקפת לו סכנה חמורה, ועליה חל העקרון מן המשפט הבין-לאומי המנהגי בדבר אי החזרת אדם אל מותו. האחריות הינה של ישראל, ואין לגלגלה אל מדינה אחרת.

מוכרים מקרים בהם מדינות פנו למדינות אחרות בבקשה לסייע להן בקליטת חלק מהפליטים שהגיעו לשטחן, בנסיבות של "הצפה" של פליטים (mass influx). זהו עקרון "חלוקת הנטל" (burden sharing) המוכר בדיני פליטים. אולם המקרה דנן שונה לחלוטין: המדובר בשלושה מבקשי מקלט, אשר העידו בבית משפט ישראלי והביאו להפללת סוחרי אדם שפעלו, בין השאר, בישראל. אין כל סיבה שישראל תצפה ממדינה אחרת לקלוט אותם בשטחה. זוהי אחריותה של ישראל לדאוג להגנתם, ועליה למלא אחריה.