לוקנריזם
בשנת 1905 פסל בית המשפט העליון האמריקאי, באחד מפסקי הדין המושמצים בתולדותיו, פסק הדין בעניין לוקנר, חוק סוציאלי במדינת ניו יורק, שהגביל את האפשרות להעביד אופים למעלה מ-60 שעות בשבוע. חופש החוזים, קבע באותו מקרה בית המשפט האמריקאי, שולל את האפשרות שהמדינה תתערב באופן פטרנליסטי בשעות העסקתם של עובדים. העובד, כך נפסק, רשאי להחליט מה טוב עבורו, ואם הוא סבור שייטב לו, על מנת לפרנס את עצמו ואת משפחתו, לכרות חוזה במסגרתו יעבוד מספר רב של שעות, לעומת מצבו אם לא יחתום על חוזה כזה, מיהי המדינה שתאמר לו לא לעשות זאת? אם ייעשה שימוש בחקיקת עבודה באופן שירע את מצבם של מי שמבקשים לעבוד יותר, וכך להיטיב את מצבם שלהם ושל בני משפחותיהם, הרי זהו אבסורד. כך בית המשפט העליון בארה"ב לפני 104 שנים.
כאמור, מדובר באחד מפסקי הדין המושמצים ביותר בהיסטוריה המשפטית האמריקאית. בית המשפט העליון בישראל התייחס בפסק הדין שניתן בעניין הסדר הכבילה לפני ארבע שנים אל פסק דין לוקנר, ואמר עליו: "ראיתי מעשה שנעשה במקומנו ונזכרתי הלכה שנפסקה מעבר לים. היה זה בפסק-הדין המפורסם שנפסק בארה"ב בפרשת Lochner v. New York. באותה פרשה הגבילה מדינת ניו-יורק שעות עבודה במאפיות לשישים שעות בשבוע ולעשר שעות ביום. אלא שהיתה זו, כמסתבר, חקיקה סוציאלית שנעשתה קודם זמנה. בית-המשפט פסל ברוב דעות את החוק ..., בקובעו כי בהגבלת מספר שעות העבודה התערב המחוקק באורח שרירותי בחופש החוזים המוקנה בתיקון הארבעה-עשר לחוקה, קרא, בזכותם של אנשים לעבוד כרצונם (The right... to sell labor). לימים נהפכה הלכה זו על-פיה, וכך ראוי היה לה. יש זכויות שנועדו להגנתו של עובד, וגם אם ירצה בכך, אין עובד רשאי ויכול לוותר עליהן".
התפישה השלטת היום, גם בחברות הקפיטליסטיות ביותר, היא כי כללים מסוימים בדיני העבודה אינם ניתנים להתנייה, גם כאשר העובד חפץ בכך וגם כאשר מצבו של העובד יהיה טוב יותר אם יכרות חוזה שמתנה על הוראות החוק. כך, למשל, דיני העבודה אינם מתירים לעובד לחתום על חוזה עבודה, שמשמעותו היא שישולם לו שכר הנופל משכר המינימום הקבוע בחוק. זאת גם כאשר האופציה העומדת בפני העובד היא להיות מובטל ולא להרוויח דבר אל מול האופציה להיות מועסק בשכר הנופל משכר המינימום. גם אם העובד סבור, כי ייטב לו אם ירוויח 5 שקלים לשעה במקום לא להשתכר כלל, המשפט לא יתיר להעסיקו בשכר זה.
בכמו הומאז' לפסק דין לוקנר, נתן אתמול בית המשפט העליון בישראל פסק דין בעתירה, בה נטענה טענה פשוטה מאין כמותה – בהעדר חריג בחוק שעות עבודה ומנוחה, העוסק בין היתר בתשלום עבור שעות נוספות, החוק חל על עובדי סיעוד. השופט ריבלין, שנתן את פסק הדין, קבע שהחוק לא מתאים למציאות ההעסקה, שאין הסדר חקיקתי מתאים, והעתירה נדחית (או במילים אחרות – עובדי הסיעוד לא יקבלו תשלום עבור שעות נוספות).
את סיומו של פסק הדין השופט ריבלין מוצא לנכון לתבל במספר אמירות שניחוח לוקנרי נודף מהן: אכן, חוקי העבודה הם קוגנטיים, כלומר לא ניתן להתנות עליהם, אבל "איני משוכנע שמדובר בעמדה אשר לעולם אין להרהר אחריה". מהגרי העבודה (עובדים זרים, מתקן השופט ריבלין) הם מסכנים שבאים מרחוק. גם אם יעבדו ללא הגנה מלאה של חוקי העבודה החלים על ישראלים, כך השופט ריבלין, מצבם יהיה טוב לאין שעור מאשר אם יישארו במדינות מוצאם. מהגרי העבודה בוחרים לעבוד בתנאים אלה אל מול אלטרנטיבה גרועה יותר, ולכן מי אנחנו שנתערב בכך, הוא מטעים. אם יישום חוקי המגן יגביל את יכולתם של העובדים לבחור באופציה המגדילה את רווחתם ואת רווחת בני משפחותיהם, כך בית המשפט העליון, הרי זהו אבסורד.
כאמור, מדובר באחד מפסקי הדין המושמצים ביותר בהיסטוריה המשפטית האמריקאית. בית המשפט העליון בישראל התייחס בפסק הדין שניתן בעניין הסדר הכבילה לפני ארבע שנים אל פסק דין לוקנר, ואמר עליו: "ראיתי מעשה שנעשה במקומנו ונזכרתי הלכה שנפסקה מעבר לים. היה זה בפסק-הדין המפורסם שנפסק בארה"ב בפרשת Lochner v. New York. באותה פרשה הגבילה מדינת ניו-יורק שעות עבודה במאפיות לשישים שעות בשבוע ולעשר שעות ביום. אלא שהיתה זו, כמסתבר, חקיקה סוציאלית שנעשתה קודם זמנה. בית-המשפט פסל ברוב דעות את החוק ..., בקובעו כי בהגבלת מספר שעות העבודה התערב המחוקק באורח שרירותי בחופש החוזים המוקנה בתיקון הארבעה-עשר לחוקה, קרא, בזכותם של אנשים לעבוד כרצונם (The right... to sell labor). לימים נהפכה הלכה זו על-פיה, וכך ראוי היה לה. יש זכויות שנועדו להגנתו של עובד, וגם אם ירצה בכך, אין עובד רשאי ויכול לוותר עליהן".
התפישה השלטת היום, גם בחברות הקפיטליסטיות ביותר, היא כי כללים מסוימים בדיני העבודה אינם ניתנים להתנייה, גם כאשר העובד חפץ בכך וגם כאשר מצבו של העובד יהיה טוב יותר אם יכרות חוזה שמתנה על הוראות החוק. כך, למשל, דיני העבודה אינם מתירים לעובד לחתום על חוזה עבודה, שמשמעותו היא שישולם לו שכר הנופל משכר המינימום הקבוע בחוק. זאת גם כאשר האופציה העומדת בפני העובד היא להיות מובטל ולא להרוויח דבר אל מול האופציה להיות מועסק בשכר הנופל משכר המינימום. גם אם העובד סבור, כי ייטב לו אם ירוויח 5 שקלים לשעה במקום לא להשתכר כלל, המשפט לא יתיר להעסיקו בשכר זה.
בכמו הומאז' לפסק דין לוקנר, נתן אתמול בית המשפט העליון בישראל פסק דין בעתירה, בה נטענה טענה פשוטה מאין כמותה – בהעדר חריג בחוק שעות עבודה ומנוחה, העוסק בין היתר בתשלום עבור שעות נוספות, החוק חל על עובדי סיעוד. השופט ריבלין, שנתן את פסק הדין, קבע שהחוק לא מתאים למציאות ההעסקה, שאין הסדר חקיקתי מתאים, והעתירה נדחית (או במילים אחרות – עובדי הסיעוד לא יקבלו תשלום עבור שעות נוספות).
את סיומו של פסק הדין השופט ריבלין מוצא לנכון לתבל במספר אמירות שניחוח לוקנרי נודף מהן: אכן, חוקי העבודה הם קוגנטיים, כלומר לא ניתן להתנות עליהם, אבל "איני משוכנע שמדובר בעמדה אשר לעולם אין להרהר אחריה". מהגרי העבודה (עובדים זרים, מתקן השופט ריבלין) הם מסכנים שבאים מרחוק. גם אם יעבדו ללא הגנה מלאה של חוקי העבודה החלים על ישראלים, כך השופט ריבלין, מצבם יהיה טוב לאין שעור מאשר אם יישארו במדינות מוצאם. מהגרי העבודה בוחרים לעבוד בתנאים אלה אל מול אלטרנטיבה גרועה יותר, ולכן מי אנחנו שנתערב בכך, הוא מטעים. אם יישום חוקי המגן יגביל את יכולתם של העובדים לבחור באופציה המגדילה את רווחתם ואת רווחת בני משפחותיהם, כך בית המשפט העליון, הרי זהו אבסורד.
