בדרך הביתה

כל פעם שאני נוסע לכלא קציעות, אני מהרהר בוומרה, מחנה המעצר הידוע לשמצה באוסטרליה, בו הוחזקו מבקשי מקלט, בעיקר אפגניים, עד לסגירתו. מחנות המעצר לפליטים באוסטרליה נבנו כל כך רחוק מכל מקום יישוב, שעורכי דין מטעם ארגוני זכויות אדם, שייצגו את הכלואים, נאלצו לקחת טיסות בנות שעות אחדות כדי להגיע מאזורים אחרים של אוסטרליה ולפגוש את לקוחותיהם. אני, כדי לבקר את הקליינטים שלי בקציעות, אי שם ליד גבול מצרים, אמנם לא צריך לטוס, אבל בהחלט צריך להתעורר בשעה בלתי סבירה בעליל, להיכנס למכונית ולהתחיל לנהוג ולנהוג ולנהוג.

הדרך מתל אביב לא מסתיימת מהר במיוחד. נוסעים ונוסעים ונוסעים, ואז נוסעים עוד קצת. יורדים לאילון, עולים במחלף גנות, עוברים את ראשון לציון, עוברים את יבנה, יורדים במחלף אשדוד, עוברים את כנות, פונים בצומת גדרה, עוברים את קריית מלאכי, עוברים את קריית גת, עוברים את להבים, חותכים דרך גבעות גורל, עד שעוברים את באר שבע וחולפים על פני עומר, היישוב המפונפן (בו מתגוררים הוריי ובו עברו עליי ימי נעוריי בשעמום מוחץ). אחרי שעוברים את הפאר וההדר מתחילים להיכנס לאוירה הדרושה לביקור בקציעות כשחולפים על פני פחוני הבדואים. פחוני אל ג'רג'אווי, פחוני אבו עפאש, פחוני עזאזמה, פחוני אל ולידי. אם ממשיכים דרום-מזרחה אפשר לראות גם את ירוחם, אבל אני ממשיך דרום-מערבה, לכיוון הגבול עם מצרים. אחרי משאבי שדה אפשר להמשיך לראות פחונים, הפעם במקומות שאפילו שמות של ממש אין להם, או שלפחות אני לא יודע את שמותיהם. ועוד מדבר ומדבר ומדבר. בתחנת ה"יילואו" באמצע שום-מקום, כשאני עוצר לקפה אחרון, הרביעי מאז שהתעוררתי באמצע הלילה, אני מנופף לשלום ומחליף כמה מילים עם שתי עובדות של נציבות האו"ם לפליטים. גם הן בדרך לקציעות. גם הן עצרו לקפה אחרון. ואז מגיעים.

גאוני, אני חושב לעצמי, כל פעם מחדש. פלא שבחרו את המקום הזה? רחוק מארגוני זכויות אדם, רחוק מעורכי דין, רחוק מהתקשורת. עשרות ילדים-פליטים, בני אפס עד שמונה-עשרה, עצורים בתוך מתחמי אוהלים מגודרים אפורים ועצובים בלב המדבר לא מצטלמים טוב, אבל איזה עיתון או ערוץ טלויזיה ירצה בכלל לצלם כשצריך לנסוע כל כך רחוק? ואיזה בית משפט יסכים להתערב בכליאה בתנאים קשים כל כך רחוק מירושלים? בוודאי לא אותו בית המשפט שפסל את הפרטת בתי הסוהר כדי למנוע פגיעה עתידית בזכויות אסירים, אבל הסתפק במסירת ברכות ודרישת שלום נוכח הפרה בוטה של זכויות עצורים, בהם ילדים רבים, בהווה בכלא קציעות.

הצבעים בפנים לא שונים מצבעי המדבר שבחוץ. מתחם המעצר של מבקשי המקלט, המכונה "סהרונים", מצליח לשלב את הרע שבשני עולמות – עולם בתי הכלא ועולם מחנות הפליטים. מבקשי מקלט ממתינים במשך שעות בכלוב קטן כדי שיוציאו אותם אל דיין בית הדין לביקורת משמורת, שמקיים ביקורת תקופתית על מעצרם. המתנה של חודש באגף אוהלים בין דיון לדיון, ולאחר מכן המתנה של כמה שעות בכלוב כדי לפגוש דיין ולקבל ביד החלטה, שאותה הם ממילא לא מסוגלים לקרוא: "החלטתי לאשר את צו המשמורת ללא שינויים". משמורת זה מעצר, אבל יותר נעים להיות עצור כשקוראים לזה כך.

הריח ב"סהרונים" מזכיר לי תמיד את הריח של הטירונות שלי, מה שתמיד מעורר טראומות רדומות, גם 13 שנים אחרי. ריח של אוהלים, חבלים, שמיכות צמר וטחב. בזמן שאני ממתין בשמש לקליינטית שלי, בהעדר חדר מסודר לפגישות עם עורכי דין, ניגש אליי סוהר יפהפה וצעיר ממני בשמונה או עשר שנים (מתי הספקתי להזדקן כל כך?), כולו צוהל ומבקש לוודא, "הכל בסדר עורך דין ברמן?". הכל בסדר. יכול להיות יותר טוב, אבל הכל בסדר. "למה אתה כזה פסימי?". דווקא חשבתי שבקציעות, כשאתה אומר שיכול להיות יותר טוב, זו אופטימיות, אני מסביר לו. הוא מחייך חיוך מתוק ומתפנה לדבר עם אחת מעובדות משרד הפנים שיצאה לעשן.

בין קליינטית אחת לקליינט שני אני חולף במתחם המרכזי שבו יושבים כמה עצורים, מחכים לדיון בבית הדין לביקורת משמורת. אחד מהם קם, ניגש אליי, שואל אותי אם אני עורך דין, אומר לי ששמו רמדאן ושהוא מדרפור, הוא כלוא כבר שנה וחצי, ומתחנן שאעזור לו. אני נועץ עיניים בבושה ברצפה ומנסה להסביר לו באנגלית מתובלת בשברי מילים בערבית, שאין שום סיכוי שאצליח לקחת עוד תיק בחודשיים הקרובים. הוא ממשיך להסתכל במבט עצוב, עד שאחד הסוהרים צועק עליו: "למה קמת? למה אתה לא יושב?", והוא חוזר למקומו. אני לא בטוח את מי רמדאן רואה כאן בתור האדם הרע – את הסוהר או אותי.

אני יוצא לבסוף מהכלא, נכנס למכונית ומצית סיגריה. אני אף פעם לא מעשן תוך כדי נהיגה ואף פעם לא מעשן לפני 9 בערב. רק כשאני יוצא מכלא "קציעות" אני מרשה לעצמי להפר את שני הכללים האלה. מייד אחרי היציאה לכביש הראשי אני רואה חייל ומג"בניק ממתינים בטרמפיאדה. אני שונא להכניס אנשים חמושים לרכב שלי, אבל כבר למדתי בשנתיים האחרונות שכשיוצאים מ"קציעות" אחד ממקורות המידע הטובים ביותר הוא חיילים ומג"בניקים, שלוקחים איתך טרמפ ומפטפטים את עצמם לדעת. הם מספרים לך מתי וכמה מבקשי מקלט חצו את הגבול, מתי הם השתתפו בנוהל "החזרה חמה" הבלתי חוקי, שבמסגרתו מוחזרים מבקשי מקלט למצרים (ומשם מגורשים בחזרה למדינות מוצאם, בהן הם חשופים לסכנת מוות). הם גם מספרים לך בגבורה איך הם צפו בחדרי התצפיתניות בצילומים של חיילים מצריים הורגים מבקשי מקלט על הגבול. "סודנים", החיילים קוראים להם. כולם סודנים. אריתראים סודנים, חוף-שנהבים סודנים, גנאים סודניים. כולם סודנים.