התמונות שלי
על השער של "ידיעות אחרונות" שתי תמונות. הראשונה היא תמונתו של ראש המוסד, מאיר דגן. ידיו מונחות זו על זו, מכסות על פיו. בתמונה השניה יהודי עטוף בטלית, כורע על ברכיו ואגרופיו הקמוצים מונפים מעלה. לידו שני קצינים גרמנים מזויינים באלה ובאקדח. זמן קצר לאחר צילום התמונה נרצח האיש על ידי הנאצים בגטו לוקוב בפולין. "אתם רואים את התצלום הזה?", שואל דגן, "זה סבא שלי, מול חיילים נאצים, זמן קצר לפני שנרצח. זה מה שמדריך אותי לפעול למען מדינת ישראל. אני מביט בתמונה ומבטיח שדבר כזה לא יחזור עוד." התמונה תלויה בלשכתו של דגן, וכך הוא מקבל את האורחים בלשכה. לדבריו, כל פקודה שביצע, כל תדריך וכל ישיבה שניהל היו כשהצילום הזה מול עיניו.
הבטתי היום ארוכות בתמונות ב"ידיעות אחרונות", והרהרתי בתמונות המדריכות אותי.
סבא בצלאל, סבי שלי, לא סלח לעצמו עד יומו האחרון על דבר אחד – כאשר נקראו היהודים לעזוב את בתיהם ולהתכנס בכיכר העיר, הוא ברח ולא הספיק להיפרד מהוריו ומאחיו. לכל אורך המלחמה הצליח לשמור בכיסו תמונות פספורט זעירות של אימו, של אביו ושל אחיו הצעיר. כעבור שנים מסר אותן לצלם מומחה שהצליח לשחזר את התמונות הדהויות ולהגדיל אותן. סבא מיסגר את שלוש התמונות ותלה אותן בחדרו. תמונה אחת על כל קיר. מאותו היום בכל פעם שעמד לעזוב את ביתו, לאחר שחבש את מגבעתו לראשו ורגע לפני שיצא את הדלת, הוא נהג לחלוף ליד חדרו, להציץ פנימה כאילו בודק שלא שכח דבר מה, ובזוית העין אפשר היה להבחין שהוא מניד בראשו בתנועה כמעט בלתי נראית – קודם אל עבר אחיו, אחר כך לאביו, ולבסוף, משתהה קלות, לאימו, ושפתיו לוחשות בדממה "שלום". סבי לא עזב את ביתו בלי להיפרד מהוריו ומאחיו.
סבתא לודה היתה הבת הצעירה במשפחה בת עשרה אחים ואחיות. איש זולתה לא נותר. חלקם נרצחו בורשה, חלקם במחנה טרבלינקה, וחלקם – מי יודע היכן. לפני המלחמה היתה סבתי בת זקונים מפונקת למשפחה גדולה ומבוססת. לאחריה – ניצולת גטו ורשה ומחנה ההשמדה מיידנק. אישה גלמודה וחסרת כל, פגועה בגופה מעבודות כפיה, ומצולקת בנפשה לכל חייה.
סבא בצלאל וסבתא לודה שרדו והיו למסתננים. סבי הסתנן בזמן המלחמה מפולין לברית המועצות. לאחר המלחמה שב לפולין, ומפולין הסתנן לגרמניה, שם פגש בסבתי, שהסתננה גם היא. מגרמניה, בסיוע ארגוני מסתננים יהודים, הסתננו לאיטליה, ומאיטליה ניסו להסתנן לפלשתינה דרך הים. חיילי המנדט הבריטי תפסו את האוניה, וסבא וסבתא שלי נעצרו וגורשו לקפריסין. אימי נולדה במחנה מעצר למסתננים בניקוסיה.
כמו דגן, גם אותי מלוות התמונות. בכל שאני עושה, מביטה אלי מן הקיר תמונת אימו של סבי. מביטים אליי אביו ואחיו. מביטה אליי תמונתו של סבי השב ונפרד מעליהם. מביטה אליי תמונתה של סבתי. אני רואה לנגד עיניי את תמונתם של סבי ושל סבתי מבריחים גבולות, ואני רואה אותם עצורים, רק כי ביקשו לעצמם ולבתם עתיד טוב יותר, ולהבטיח שדבר כזה לא יחזור עוד.
