בוקר שגרתי בלוד

מאת: ענת בן-דור, התכנית לזכויות פליטים באוניברסיטת תל-אביב

רבע לשמונה, יום חמישי. אני מרוצה שהגעתי בזמן. "יחידת רישום המסתננים" של משרד הפנים בלוד (לא יכולה לסבול את השם הזה). כשחוצים את הכביש יש תכונה של אפריקאיים ברחוב, אבל רק כאשר באים במבואה של בניין הסוכנות ברחוב דוד המלך מקבלים את התמונה המלאה והלם קטן (לא משנה כמה פעמים אבוא. תמיד ההלם) - לפחות 200, אולי 300 איש, עומדים שם, לכודים במסדרון של 2 - 3 מטר בין שתי גדרות נמוכות. מעקה ברזל קשוח מימין וגדר דקורטיבית ירוקה משמאל. יחסית להמון כזה, יש פה שקט. האנשים דחוסים זה לזה, בטן לגב. איך אגיע לדלת? איך אמצא את הקליינט שלי?

לאורך הגדר הירוקה יש קצת תנועה - אפשר לעבור שם, מפלסת בזהירות דרך בין המון גופי אדם. פתאום אחד יושב, באמצע, בין כולם, מה הוא חושב? אלה שמסביבו טופחים על כתפו, מסמנים לו שאני מנסה לעבור, הוא מצטודד. עברתי. מפלסת את הדרך לכיוון הדלת, אין סיכוי להגיע אליה, שם הכי צפוף. מוצאת לי מקום כמה מטר מאחור. פעם היתה שם גינה. הרגלים נוגעות במשהו, מבט למטה - אני דורכת בזבל. מנסה למצוא לי פינה ומגלה סלע קטן. משמח - הנה העמדה שלי. ופתאום מישהו נוגע בכתף מאחור - הנה הוא, הקליינט שלי מחייך אלי. שנינו מכינים עצמנו להמתנה. בשעה שמונה אמורה להיפתח הדלת.

לידי חבורה של אריתראים צעירים, משועשעת לראות את ברכת השלום שלהם: הם אוחזים יד ביד ו"מתנגשים" כתף בכתף, שלוש פעמים. הם מחייכים. אירוע חברתי. בעיה - הריח מסביב נורא. מישהו הקיא פה. אני רואה כמה נשים פיליפיניות לידי. גם הן סובלות, מחזיקות ממחטה לאפן. אבל אנחנו לא זזות, לא נוותר על המקום שלנו. הקהל גדל, אני נהדפת מהסלע שלי. לא נורא, מגלה בשמחה שצעד לאחור הקרקע מתגבהת קצת, אולי אם אעמוד ואנפנף הפקיד יקלוט אותי. הזמן עובר והדלת לא נפתחת, שמונה ורבע, צל עובר ליד הדלת, הקהל נדרך, כמה ידיים מורמות עם ניירות, אבל לא, הם לא פותחים. עוד רבע שעה עוברת, עכשיו זה קורה, הפקידים והמאבטחים פותחים את הדלת. הקהל העצום דוחף, שוכחים הכל, מרימים את הידיים עם הניירות, עכשיו זאת מלחמה. אתה צריך שהפקיד ייקח את הנייר שלך, זו הויזה, ה"בטוחה" היחידה לכך שלא תיעצר, שאולי תוכל למצוא עבודה. רק מי שהפקיד ייקח את הנייר שלו יקבל חידוש, דוחפים ללא רחמים. כשהייתי פה בתחילת השבוע אישה שעמדה ליד מעקה הברזל פרצה בצווחות, ההמון מחץ אותה. היום אני קולטת שרוב הנשים נמצאות בשולי ההמון. חכמות.

משהו אחר קורה היום, הפקידים לא לוקחים את הניירות, הם יוצאים עם מגפון, נעמדים על מדרגה גבוהה שרצה לכל אורך הבניין, מופרדים על-ידי מעקה הברזל מן ההמון, הם גבוהים מאיתנו. צפוף, דחוס, כל הידיים למעלה מנפנפות בניירות. הפקיד אומר משהו שלא נקלט, הוא חוזר על זה שוב ושוב: "No visa today, go home, come next week, after the holidays ". אף אחד לא זז. הוא צועד לאורך המדרגה, מלווה בעוד פקיד ובשני מאבטחים, "no visa, go home". המסר מתחיל להיקלט. אנשים צועקים. אף אחד לא מתכוון ללכת הביתה, כולם מושיטים את הניירות שלהם אליו, אולי בכל זאת? הוא לא לוקח. הוא מנסה להסביר, משהו על תקלה במחשב. פתאום יש צעקה בעברית מהקהל - מעסיק שהגיע עם עובדיו, הוא כועס. בא מרחוק, קטע מילואים כדי לבוא. הפקיד מנסה להסביר לו בעברית מעל ראשי ההמון - תקלה במחשב. ופתאום תפנית - הפקיד אומר שמי שיש לו זימון להיום צריך להישאר בכל זאת. כולם עם הידיים למעלה, אין לפקיד ברירה, הוא מתחיל להסתכל על הניירות – "אתה – הביתה", לרובם אותו נייר, ויזה לחודש או לשלושה, היום היא מסתיימת. הפקיד לוקח נייר כזה, מנפנף מעל הראשים של כולם: "למי שיש נייר כזה, שיילך הביתה". פקיד אחר יוצא, חוזר על המסר בערבית. הקהל כאילו לא מבין, איש לא הולך. הפקיד הראשון מנסה שוב: "לכו הביתה, הודענו למשטרה, אף אחד לא ייעצר". אחד מהאנשים בהמון צועק אליו: "ומה נאכל? איך אמצא עבודה ללא ויזה?". הפקיד אומר לו לחזור בשבוע הבא. אין מה לעשות. היום לא יאריכו את הויזה. הפקידים מתקדמים לאורך המדרגה, חוזרים שוב ושוב על המסר. הקהל לא רוצה ללכת, אנשים צועקים שבאו מרחוק. עכשיו הפקידים משנים כיוון, הם עושים את דרכם לאורך המדרגה אל דלת הבניין, הספיק להם, אני לגמרי מבינה אותם, הידיים עם הניירות עדיין מושטות לעברם. רק כשהדלת נסגרת והפקידים נעלמים הידים מורדות. כולם נסערים, לא יודעים מה לעשות. עוברות בערך 15 דקות נוספות ואני רואה טפטוף קל של מתייאשים.

הדלת שוב נפתחת, פקיד דובר טיגרינית עושה את דרכו על המדרגה. הוא מנסה להסביר שוב, משהו על תקלה ושאי-אפשר לחדש ויזות היום. הוא מדבר ברכות, אבל אנשים נזעמים, מוחים. אני שואלת את מי שסביבי מה קורה, הם מסבירים לי ש"היום אין ויזה". אני שואלת מה הם אומרים, המתורגמנית שמצאתי לי אומרת רק ש"הם כועסים".

תשע וחצי. אני סופסוף מוכנסת לבניין. יושבת עוד כשעה וממתינה לריאיון עם הלקוח שלי. דרך חלון הזכוכית הגדול הפונה החוצה אני רואה את הקהל מתנחל. אין במקום כיסאות או ספסלים, הם פשוט יושבים, איפה שהם. רבים הלכו הביתה, רבים עוד פה. הגדר הדקורטיבית הירוקה שוכבת על הרצפה, היא הפכה מושב לחלק מהאנשים. הם מחכים.